מסדר בוקר

[הילי לרגעע]

מסדר בוקר

כל בוקר בשעה שמונה הפעמונ מצלצל וכל ילדי בית הספר מסתדרימ להמ לפי כיתות טורימ טורימ מנהל בית הספר עומד לו על המרפסת ומטיפ ומטיפ ומטיפ שנימ שמעתי את אותו הסיפור הנה הוא לפניכמ - "רעייתי ואני טיילנו בגנ ציבורי בירושלימ לידנו ישבה אישה קשישה אולי בת שמונימ ואכלה בננה כשסיימה הבחנו רעייתי ואני שאותה קשישה קמה והחלה ללכת לאט לאט עמ המקל שלה לכיוונ הפח שנמצא בקצה הגנ" סופ סיפר המנהל מושר השכל אל תשליכו לעולמ קליפות בננה וליכלוכ בכלל על הריצפה תמיד מיצאו את הפח הרחוק או הקרוב . ועכשיו תשאלו מדוע נזכרתי ובכנ....... אתמול בגנ ניגשה אליי ילדה בוכה עמ דמעות אמיתיות מתגלגלות חיבקתי ושאלתי "מדוע בוכה ילדה יפה?" ענתה "איקס העליבה אותי אמרה לי שהיא תאכל בננה ותזרוק את הקליפה על הריצפה ואני אחליק " סיפרה ולא ידעה שאותי השליכה למנהרת זמנ כמובנ שהתאפקתי לא לקיימ מסדר בוקר על אותה קליפת בננה הילי אומרת בוקר טוב ומזמזת לעצמה איכ הגלגל מסתובב לו

 

[עיניים]

שביל קליפות הקלמנטינות,,,,,,,,,,

קליפות הבננה מזכירות לי את הריח החמוץ שנדף מסל האשפה שעמד בפינת הכיתה, אותו ריח, שהפך ברבות הימים לריח שמזכיר "בית ספר",,,,, ומשם - נדד הזכרון אל תקופת הקלמנטינות והתפוזים. את קליפות התפוז, הפכו חלק מילדי הכיתה - לכלי נשק. קליפה בין האצבעות, נמעכת בחוזקה - ומתיזה את הספירט הצורב לעיני האויב,,,, אוי, כמה דמעות זלגו לריק,,,, לקליפות הקלמנטינות - נמצא שימוש אחר, ושוב בתחום כלי הנשק: המצרכים: קליפות קלמנטינות בגודל מטבע. 1 גומיה (רצוי קטנה וחזקה). אופן ההפעלה: 1.מותחים את הגומיה בין האגודל והאצבע. 2.לוקחים קליפת קלמנטינה, מלפפים בה את חלק הגומיה הרחוק מאיתנו. 3. מותחים את הגומיה המלופפת בקליפה לעבר החזה. 4. מחפשים מטרה, ומכוונים אליה. 5. משחררים את הגומיה,,,,,,, המורה שלנו היתה חוזרת מידי יום עם שביל של נקודות חן אדומות על אחוריה, אך במחשבה שניה - מי אמר לה להפנות אלינו את הגב??? הא? הילי,,,, פרדס היה לך?

 

[הילי לרגעע]

את מתכוונת לרוגטקה של.......

עניימ לנו היו משוכללות יותר מעצ שבמו ידינו גילפנו והיו המונ פרדסימ מסביבי גנבנו באופנ חופשי כאילו היו שלנו . ואני זוכרת פעמ אחת זיהה אותנו השומר "על חמ" כולנו נמלטנו ורק ילדה אחת סרבה להיפרד מהתפוזימ מה שהקשה עליה את הבריחה נפלה ,נתפסה ונלקחה אחר כבוד אל אביה וכשהאב שמע על מעשה בתו החטיפ לה סטירה מצלצלתתתתתת שכאבה הרבה יותר מהרגל השבורה . אותו האבא היה מנהל בית אריזה זוכרימ את בתי האריזה של פעמ? על איזו 9000 לא חשבו באותה עת מימ גנובימ ימתקו שבת לכמ מהילי שהייתה רוצה פרדס צמוד כדי להסניפ את הריחות וגמ לגנוב ממנו מעת לעת

 

[עיניים]

אוה,,,,, זה היה שיכלול,,,,,

כמו זה שבתמונה. מאוחר יותר בנו תת-מקלע של ממש מעץ, עם מסמר בקצה ה"קנה" ובורג המחובר בתחתיתו ל"הדק",,, מרחקי הצליפה גדלו מפעם לפעם,,, ואפורופו שיכלול - זוכרת את "דמי השיכלול" שגבו בבית הספר??? חה, מחברות וספרים - חולקו פעם חינם, לכן הכיף הכי גדול היה ללכת למכולת ולקבל רשות לקנות מחברת של 40 דף. "נטול עץ" היה כתוב מאחור,,,, הייתי מריחה את ריח המחברת מלוא ריאותי. עד היום אני מתמסתלת מהריח של חנויות למכשירי כתיבה,,, ופרדסים,,,, מתגעגעת אליהם. היום יש לי מיכל פלסטיק במקרר - עם מיץ תפוזים טבעי,,,, משחקת ב"נדמה לי". "ככה" אומרת לעצמי, "יותר טוב מכלום",,,,,

 

[אטיוד5]

בסוף עונת התפוזים ...

והקלמנטינות, עברנו להשתמש באותו נשק גומייתי בעזרת ניירות שהיינו מקפלים שוב ושוב עד שהתאימו לגודל הנדרש. וטאחחחחחח, בזזזזז. משתמו הקרבות הגומיות העקובים, עברנו לגילגול נירות לחרוטים דקיקים אותם היו מטיסים הישר למטרה בעזרת קנה חלול. לאחר מכן נתפנינו לקשט את התקרה בניירות שהרטבנו ברוק או מים. לוקחים ניר, מרטיבים, מערבבים לגוש חסר אמורפיות מסוימת ומטיחים בתקרה. זה נדבק, תאמינו לי, זה נדבק. ולמה משמשות הגומיות היום? חחחחחחחחחחחח לא יודע, בחיי, תגידו לי זה כף עם גומיה?

 

[הילי לרגעע]

גומיות לשער

להידוק הקוקיות והצמות ממש לא כייפ זה לוחצ והגומי האחר לא רצוי אבל מצוי ולאלה שנדבקו עמ רוק לתקרה היומ קוראימ בהמלצת איכות הסביבה עיסת נייר כייפ שאלת ? לא!!!!!!!!!!!

 

[הצנזור הראשי]

אותכ הבנתי

מפנים אליך גב ואת מעיפה קליפה.אולי תסבירי גם את מוסר ההשכל של הילי אתמול אכלה חמין היום התחלקה על בננה מה צפוי לנו מחר ומה זה בכלל קשור לנוסטלגיה? ומה בקשר להצעה לחמינדוס עם צוריסו? הצנזור הראשי מבולבל.

 

[הילי לרגעע]

במקומ קליפות אני מצנזרת

וזורקת מילימ שהמ סיפורימ נוסטלגיימ שלי ירצו יאכלו לא ירצו לא יאכלו ובאופנ כללי אמ אתה כבר שואל אז מצבי חביב ומחר מי יודע אולי אחליק על הקרחת שלי אבל על זה אכתוב בעוד עשרימ או שלושימ שנה ואמ לא אני אוריש את הסיפור לילדיי חיוכ רחב לכ צנזור הילי

 

[אטיוד5]

הלואי עלינו היום כאלה מנהלים

שמנסים גם לחנך ולא רק לשמור על שקט תעשייתי עם ציבור הבורות. (כידוע ב´ מ´ מתחלפות בקלות, אותיות בומף, זוכרים?) ואצלנו בכלל היתה מנהלת. וגם בכל בתי הספר בסביבה כל המנהלים היו מנהלות. ובתוך שלל המורות בבית הספר היסודי גם נמצאו כמה מורים. שלשה-ארבעה. בבית הספר של הילדים שלי היום אין אפילו מורה אחד זכר. רק הגלגל החמישי מסתובב, הילי. ליתר תקעו מקל בשפיצים.

 

[הצנזור הראשי]

הצנזור הראשי חושב שטעות לחשוב

שהילדים של האתמול קיבלו חינוך עדיף מהלידים של היום. תהיה כן ותסתכן על דור ההמשך הוא עולה עליך בכל. הצנזור הראשי חושב שחבל להתרפק על אתמולים וגם לא כדאי להתעסק בגומיות מהאשה החוקית לא מקבלים איידס מקסימום נקלטת בהריון

 

[אטיוד5]

תמשיך לחשוב, מתאים לך.

 

[איש המערות]

כל צנזור חושב שטעות לחשוב

וחבל שכך. מי צריך צנזורה?

 

[אחותו של שקספיר]

לנו היה מנהל בית ספר יסודי

איש גדול עם שיער לבן וקול עמוק ואולי הוא רק נראה לי גדול כי לידו הייתי קטנה. והיה לו סגן מנהל שקראו לו ינקל´ה שהיה איש קטן מאד מאד ואולי הוא רק נראה לי קטן כי לידו הייתי גבוהה כבר בכיתה וו. והוא היה המורה לציור והיה גם מורה למוסיקה מר וכטל. הוא היחיד בבית הספר שקראו לו בשם "מר" כל השאר היו אורה (התעמלות) ושושנה(חשבון) ודבורה(טבע)וכן הלאה. נזכרת בגעגועים במורים של פעם. זן נדיר שאזל. מחנכים.

 

[הילי לרגעע]

המורה יפה

חלתה במחלה ממארת גרוש לגרוש אספנו כדי לקנות לה זר פרחימ הגענו מפוחדימ מבויישימ לביקור חולימ ןהיא המורה יפה על ערש דווי שלחה אותנו החוצה אל השדה להביא לה חרציות לא לפני שאמרה בקול מפחיד "זיכרו פרחימ לא קונימ פרחימ צריכימ לקטופ ולהעניק מהלב" משומ מה עד היומ אני שונאת שמעניקימ לי זר פרחימ קנוי שבת של פריחות לכמ

 

[magy]

בכיתה ו´ היתה לנו מורה חיילת

שנהרגה בתאונת דרכים - דבר נדיר באותם ימים. מאז, בכל שנה, תלמידים שהגיעו להישגים, זכו לפרס על שמה.

 

[זהבוש]

פגישה ראשונה עם מוות בכתה ז´../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif

היתה לנו בכיתה ילדה בשם גאולה עוזרי, שהיתה אצנית נהדרת ובאמצע שיעור התעמלות כשכל הבנות עומדות ומסתכלות איך מתחרות בינהן האצניות לפתע אווט אוף דה בלו גאולה מתחילה את הריצה נופלת ולא קמה, אני זוכרת כמו היום שחזרנו הביתה המומות, ואני עוד יותר זוכרת שאימי בקשה ממני, לא ללכת הלויה כי היא פחדה איך אני אגיב, כמובן שהלכתי כמובן שבפעם הראשונה ראיתי את המנהג הנוראי של זריקת הגופה לתוך הקבר, והכיסוי, שגרמו לי חודשים אחר כך לסיוטים בשינה, ומאז פחדתי שנים ללכת שוב לבית הקברות, כמעט עד הצבא לא ביקרתי במקום הזה יותר, זה מחזה וארוע בלתי נשכח. לפחות כנערה . שבת שלום ושבת שקטה לכולם,

 

[גל-עמית]

בכיתה ח´, היה לנו מורה מחליף....

בלונדיני עם עיניים כחולות....2 טיפות מיים מטרוי דונהיו על"ה..... הגיע עם סודר בעל צוארון "וי" כשדש אחד בתוך השני....יפיוף...הבנות נזקקו למיכלי חמצן.....פתאום בנות כיתה ח´2, נזקקו לבלוני חמצן...

.... ...בביה"ס המקצועי...(הים-תיכוני....) הגיעה אלינו מורה לאנגלית (כל הצוות היה מורים בלבד......). אמריקאית, שיער שחור קצר....יפהפיה...עם חצאיות כהות, צמודות....הייתה נוהגת להשען על פינות השולחן ולאורך ה"קנט" שלו...עשינו את התרגיל הנדוש ומרחנו את ה"קנטים" בגיר....... התוצאות היו מדהימות........

 

[עיניים]

כתה ז´

המחנך - איש גוץ, מבוגר, נמוך קומה, גבו כפוף וראשו מוטה תמיד מטה. שם מסורבל היה לו - מר וורשבסקי. שנים לימד בבית הספר, תמיד את הכיתות ה"גבוהות". בגלל צורתו והליכתו הכפופה, הוצמד לו הכינוי "צ´יטה". זה היה כינויו הרישמי בבית הספר, ולו היית משתמש בשמו האמיתי - ספק אם היו יורדים לסוף דעתך. יום אחד הוזמן אחד ההורים לשיחה עם המחנך בחדר המורים. ההורה, שלא הכיר את המורה, ולא ידע שאין זה שמו - נכנס לחדר המורים, ראה איש כפוף יושב ליד השולחן, ששאל אותו למעשיו במקום. "אני מוזמן לשיחה אצל צ´יטה" אמר האיש, "אתה מכיר אותו?",,,,,,, אוייייי,,,,, זו היתה שיחת החודש,,,,, ושאל

 

[איש המערות]

המחנכת שלי מכיתה ז´

הייתי עושה לה את המוות. המצאנו לה כינוי שלא אהבה ודוקא בגלל זה לא הפסקנו להשתמש בו. אם לא מאמצי שכנוע אדירים מצד אבי היתה יורדת עלי עד הסוף. פעם הבטיחה לי שלא תספר לאבי על אחד מהתעלולים שלי ובתמורה הבטחתי לשפר את התנהגותי. אחר כך נודע לי שסיפרה לו, אבל שלא יגיד לי. בתעלול הבא שאלה למה הפרתי את הבטחתי והחזרתי לה באותה לשון. נשארנו בתיקו. לפני כעשר שנים הופיעה אצלי כשהצעתי את דירתי הקודמת למכירה, ובסוף גם קנתה אותה ממני. היא השתנתה מאד ולא זיהיתי אותה. היא זיהתה אותי אחרי כל כך הרבה שנים.

 

[פנטזיה נשית]

המחנכת שלי מכתה ז´

אשה מדהימה אבל זה אני יכולה לומר היום אז היא קצת הפחידה אותי לפני כמה שבועות צלצלה אלי אמא שלי וספרה לי כי ראתה מודעת אבל שבעלה של המחנכת שלי דאז נפטר כיוון שזו לא הפטירה הראשונה במשפחתה (ולא מדברת על הוריה) ביקשתי את מספר הטלפון וצלצלתי להביע תנחומים היה לי מוזר להציג עצמי בשם נעורי אבל אחרת לא היתה מכירה אותי מסתבר, בדיעבד, שאהבתי אותה מספיק כדי להרים טלפון אחרי למעלה מ-30 שנה ולהביע תנחומים