מסגירה את עצמי ....
אני והמראה ....ו ... הוא מסתכל עלי בדיוק כמו שהמראה מסתכלת . בוחן אותי ומביט עלי בדיוק כמוה . רק שהוא מדבר והמראה שותקת . העיניים שלו מסתכלות , בוחנות ורואות אותי כמוה . רק שאותו אני גם שומעת . והקול שלו מהדהד וחוזר שוב ושוב , ובעקבות הקול זוחלת מן מועקה כזו .ובעקבות המועקה כואב לי הגוף . המראה משקרת - היא אמרה , הוא אמר . `` אל תסמכי על מראה עיניים , הוא מטעה `` . והאזניים ? וכשהוא אומר לי ? ומעיר לי ? גם זה שקר ? הלכתי אליה וצעקתי : אבל הוא אמר !!! היא אמרה לי : `` אז מה ? והיו עוד עשרה שאמרו ההפך ! `` ואני צעקתי לה בחזרה : `` ומה שהוא אמר לא נחשב ?! `` היא אמרה לי : `` אבל תמיד מישהו יבוא ויגיד ההפך ...את לא יכולה למלא את שביעות רצון כולם ! `` אני עניתי לה בשקט : `` אני לא יכולה לסבול שאומרים עלי ככה ! `` חזרתי לאותו מקום שבו הייתי פוגשת אותו מידי יום . לפני שבאתי עמדתי מול המראה שעה שלמה ובחנתי כל פרט ופרט . רציתי להגיע למצב בו שום דבר לא יהיה ברור , שאף אחד לא יוכל להגיד , לא לטוב ולא לרע . ובטח שלא הוא . יצאתי במצב רוח מרומם כשהרגשתי שהצלחתי במשימה . צעדתי בביטחה . אולי אפילו בהתרגשות .היום ... היום לא יגידו לי כלום . והכלום הזה יעשה לי כל כך טוב וירים אותי גבוה אל מעל לכל הר אפשרי ומעל לכל ענן . היום אני יודעת . זה היום שלי . נכנסתי לתוך המלבן הלבן הזה , היו שם כסאות ואנשים , ואף אחד לא הסתכל . עיני נפגשו בעיניו השקועות . חייכתי . הוא הסתכל רק לתוך עיני והיה נדמה כי מצא שם מקום די נינוח . לאחר שהפנה את ראשו לאפר את הסגריה שכולה אפר אחד ארוך . פנה אלי חזרה ואמר ... שוב אמר . אמר את מה שהמראה ראתה לפני ששכנעתי את עצמי שזה לא נכון . הוא לא מניח לי . אומר את הדברים ומגחך בהנאה של ילד קטן המושך למלכת הכיתה את הצמות . אני נצבטת חזק . מכה נוחתת עלי . מישהו בא וזרק עלי ארגז ברזל כבד מנשוא . הלב שלי דפק מהר מהר מהר ונהייתי אדומה . העיניים שלי התכסו באבק . וכולי מים , אגם זוהמה גדול . הוא כבר בכלל מדבר עם מישהו אחר . על משהו אחר. ואצלי כל צעד כמו הליכה על דרך של גפרורים שניצתים כל אימת שרגלי נוחתת . אני נשרפת ולא רואים . אפר נותר ממני . ממש כמו הסגירה שנזרקה גם אני נידונתי לבלות את יומי במאפרה . חזרתי אליה שוב , כאשר בליבי מודה לסידור הזה שקבענו - שתי פגישות בשבוע . `` אין בי יותר כוחות . נמאס לי מהמראות . נמאס לי ממספרים . נמאס לי ממידות . נמאס לי מאנשים . נמאס לי מהערות . נמאס לי שנמאס לי . `` אני בכיתי לה . זו הפעם הראשונה מאז שהתחלנו את הפגישות שממש בכיתי לה . הרגשתי שסוף סוף אני מצליחה להוכיח לה שבאמת כואב . כי משום מה המילים שלי אף פעם לא היו מספקות . המילים שלי לא מספקות ושל אחרים - נחרטות בתוכי חריטה גסה . לא היה לה מה לומר ... היא סתם בהתה בי חסרת כל יכולת ובכלל גרמה לי להתפרק כי אם היא לא יכולה זה אומר שאף אחד לא יוכל עד שאני אוכל . אוכל ...שונאת את המילה הזאת בכלל . ואני לא יכולה עכשיו ! פשוט לא יכולה ! מנסה לזעוק ולהסביר ואפילו לה אין תשובה . אני חוזרת לבית בלילה . מתגנבת למראה . מכורה אליה ישבתי מולה כל הלילה וניסיתי למצוא תשובה . אולי המראה תגיד לי ? אולי המראה תודה שהיא טועה . ואז אני אבוא אליו ואצעק . אני אצרח עליו שהוא שקרן ושהוא בכלל לא אוהב - ושיש לי הוכחה מהמראה וממנה ומההוא שאמר לי ממזמן ומשורת אנשים שלמה שאומרת לי כל הזמן !!!! אני לא מקשיבה להם . מקשיבה רק לו . והוא ... מי הוא בכלל ? או אפילו הם ... מי הם ? מה הם ? ומה איתי ?!
אני והמראה ....ו ... הוא מסתכל עלי בדיוק כמו שהמראה מסתכלת . בוחן אותי ומביט עלי בדיוק כמוה . רק שהוא מדבר והמראה שותקת . העיניים שלו מסתכלות , בוחנות ורואות אותי כמוה . רק שאותו אני גם שומעת . והקול שלו מהדהד וחוזר שוב ושוב , ובעקבות הקול זוחלת מן מועקה כזו .ובעקבות המועקה כואב לי הגוף . המראה משקרת - היא אמרה , הוא אמר . `` אל תסמכי על מראה עיניים , הוא מטעה `` . והאזניים ? וכשהוא אומר לי ? ומעיר לי ? גם זה שקר ? הלכתי אליה וצעקתי : אבל הוא אמר !!! היא אמרה לי : `` אז מה ? והיו עוד עשרה שאמרו ההפך ! `` ואני צעקתי לה בחזרה : `` ומה שהוא אמר לא נחשב ?! `` היא אמרה לי : `` אבל תמיד מישהו יבוא ויגיד ההפך ...את לא יכולה למלא את שביעות רצון כולם ! `` אני עניתי לה בשקט : `` אני לא יכולה לסבול שאומרים עלי ככה ! `` חזרתי לאותו מקום שבו הייתי פוגשת אותו מידי יום . לפני שבאתי עמדתי מול המראה שעה שלמה ובחנתי כל פרט ופרט . רציתי להגיע למצב בו שום דבר לא יהיה ברור , שאף אחד לא יוכל להגיד , לא לטוב ולא לרע . ובטח שלא הוא . יצאתי במצב רוח מרומם כשהרגשתי שהצלחתי במשימה . צעדתי בביטחה . אולי אפילו בהתרגשות .היום ... היום לא יגידו לי כלום . והכלום הזה יעשה לי כל כך טוב וירים אותי גבוה אל מעל לכל הר אפשרי ומעל לכל ענן . היום אני יודעת . זה היום שלי . נכנסתי לתוך המלבן הלבן הזה , היו שם כסאות ואנשים , ואף אחד לא הסתכל . עיני נפגשו בעיניו השקועות . חייכתי . הוא הסתכל רק לתוך עיני והיה נדמה כי מצא שם מקום די נינוח . לאחר שהפנה את ראשו לאפר את הסגריה שכולה אפר אחד ארוך . פנה אלי חזרה ואמר ... שוב אמר . אמר את מה שהמראה ראתה לפני ששכנעתי את עצמי שזה לא נכון . הוא לא מניח לי . אומר את הדברים ומגחך בהנאה של ילד קטן המושך למלכת הכיתה את הצמות . אני נצבטת חזק . מכה נוחתת עלי . מישהו בא וזרק עלי ארגז ברזל כבד מנשוא . הלב שלי דפק מהר מהר מהר ונהייתי אדומה . העיניים שלי התכסו באבק . וכולי מים , אגם זוהמה גדול . הוא כבר בכלל מדבר עם מישהו אחר . על משהו אחר. ואצלי כל צעד כמו הליכה על דרך של גפרורים שניצתים כל אימת שרגלי נוחתת . אני נשרפת ולא רואים . אפר נותר ממני . ממש כמו הסגירה שנזרקה גם אני נידונתי לבלות את יומי במאפרה . חזרתי אליה שוב , כאשר בליבי מודה לסידור הזה שקבענו - שתי פגישות בשבוע . `` אין בי יותר כוחות . נמאס לי מהמראות . נמאס לי ממספרים . נמאס לי ממידות . נמאס לי מאנשים . נמאס לי מהערות . נמאס לי שנמאס לי . `` אני בכיתי לה . זו הפעם הראשונה מאז שהתחלנו את הפגישות שממש בכיתי לה . הרגשתי שסוף סוף אני מצליחה להוכיח לה שבאמת כואב . כי משום מה המילים שלי אף פעם לא היו מספקות . המילים שלי לא מספקות ושל אחרים - נחרטות בתוכי חריטה גסה . לא היה לה מה לומר ... היא סתם בהתה בי חסרת כל יכולת ובכלל גרמה לי להתפרק כי אם היא לא יכולה זה אומר שאף אחד לא יוכל עד שאני אוכל . אוכל ...שונאת את המילה הזאת בכלל . ואני לא יכולה עכשיו ! פשוט לא יכולה ! מנסה לזעוק ולהסביר ואפילו לה אין תשובה . אני חוזרת לבית בלילה . מתגנבת למראה . מכורה אליה ישבתי מולה כל הלילה וניסיתי למצוא תשובה . אולי המראה תגיד לי ? אולי המראה תודה שהיא טועה . ואז אני אבוא אליו ואצעק . אני אצרח עליו שהוא שקרן ושהוא בכלל לא אוהב - ושיש לי הוכחה מהמראה וממנה ומההוא שאמר לי ממזמן ומשורת אנשים שלמה שאומרת לי כל הזמן !!!! אני לא מקשיבה להם . מקשיבה רק לו . והוא ... מי הוא בכלל ? או אפילו הם ... מי הם ? מה הם ? ומה איתי ?!