דעתי כדעתך.עזרי לאימך ככל שאת
רוצה ויכולה, אבל לא על חשבון חיי המשפחה שלך..זה לא שאמך מצפה,זה לא מה שהחברה מצפה,זה אינו הוגן כלפייך, וכלפי משפחתך..לא את אחראית למצבה הרפואי הקשה,ואין לכן מקום לרגשי אשם, כאילו חוסר היכולת שלך להקריב את עצמך, משמעותו שאת כפשוטו "בת רעה"..את כאמור מאד דואגת, משתתפת בטיפול, מקדישה לזה זמן רב..אבל לא יותר מכך...למרות שהעזרה המוסדית בהרבה מקרים אינה מספקת,אינך יכולה לעשות הכל..השאירי גם מעט לסוכנויות החברה (כמו בי"ח סיעודי וכדומה), העוסקות בכך.