חופש הגדול, טיול לאלפים הצרפתיים.
אני נוסעת לי ברכב. כבר הרבה שעות נסענו. זו נסיעה ארוכה, לחצות את צרפת מהצפון לדרום, כדי להגיע לרביירה הצרפתית. בדרך אנחנו עוברים לנו בקניון ורדון. ההיכרות המוקדמת שלי עם קניונים הייתה מול הים (קניות), והקניון האדום באיזורנו, אבל הקניון הזה, היה לא מהעולם הזה. מצוק גבוה מאוד תלול ומאוד חלק, שבתחתיתו זורם לו נחל לכל אורך דרכינו ועצים עצים עצים. אני יושבת לי בכיסא האחורי של הרכב, בלי כוח כבר לשאר, הרי זה כבר אחרי 18 יום עם אנשים שהם מקסימים, אך לעיתים מתישים. יושבת לי מאחור, רואה את כל היופי הזה, כל ההוד הנפלא שיצר הטבע, ופתאום התחיל בדיסקמן שלי השיר ``רע``, של ``נעלים``. לאט לאט, אני מרגישה איך הרוח שלי נאבקת בפנים, המאבק בין כל היופי המרומם והמרנין הזה, לבין דיכאון פתע של הידיעה שעוד מעט הטיול נגמר. משום מה, נהנתי מהמאבק הזה, ובעודי מחליפה דיסק, והפעם נגיעות של סחרוף, הגיע תורו של שיר מספר חמש - ``החיים שממול``. קרב נוסף נערך בראשי, כשהפעם העצבות ניצחה. ושוב, מתוך רגש לא ברור של מזוכיזם, עדיין נהנתי מזה, וחיפשתי עוד דרכים לשקוע עוד יותר. נגמרו לי השירים העצובים, לכן פשוט שמתי בלולאה את השירים האלה,בהיתי בנקודה בחלון המכונית, שהייתה מכוונת לאותו יופי בלתי ניתן לתיאור. לפתע, כמתוך ערפל של השמש הבהירה שהייתה בשמים, הפציע לו מפרץ תכלכל מדהים, שהתברר בסופו של דבר כאגם מים מתוקים. המראה שלו הוריד אותי עוד יותר למטה, כמו מתוך גלויה ניצב שם מתריס את עיניו הכחולות אלעל כילד השובב שיודע שיסלחו לו על הכל עקב מראיהו המהמם, ושם נוסף רצון עז לפרוץ את המעקה הבטיחות ולהצטרף לאגם שם למטה בדרך המהירה. מעולם לפני כן לא חשבתי על התאבדות. אותן 3 דקות היו השלוש דקות עם האושר הרגעי הכי צרוף שהיה לי. לילה טוב. בי``ס נעים לכולם.
