מנהגי אבלות

[יוסי ר1]

באמת? זה יפה לאללה!

אבל מה עושים אם הוא זוכה? שמים לו מזומן מתחת למצבה? רושמים לו צ'יק? ואם זה סטריפ פוקר, מורידים לו את התכריכים?

 

[אלי ו.]

הזכרת לי בדיחה

יהודי אחד, בסוף ימיו קורא לרב, לרופא ולעורך הדין שלו. יושבים ושותים משקה והוא אומר להם, תראו רבותי, אני הולך למות, במהלך חיי שילמתי לכם כסף רב והייתי רוצה שבמותי יגרם לכם צער מסויים. הבטיחו לי שלאחר שאמות כל אחד מכם יזרוק לקבר שלי 20,000 שקל. היהודי נפטר ובלוייה באמת הרב הרופא והעו"ד זורקים מעטפה לתוך הקבר. השלושה הולכים יחד ומצפונו של הרב מציק לו. הוא פונה לשניים האחרים ואומר, אני חייב להתוודות, במעטפה שלי היו רק 15,000 שקלים. הרופא אומר, לא התכוונתי לספר אבל גם אצלי לא היה כל הסכום, במעטפה שלי שמתי רק 10,000. מביט בהם עורך הדין מזועזע ואומר, איך אתם מעזים להתעלם מבקשתו האחרונה של ידידנו היקר?! דעו לכם, להבדיל מכם, במעטפה שלי היה צ'ק על כל 20,000 השקלים!

 

[eliUSA]

זה לא ככה

הוא אסף את המעטפות ורשם צ'ק על כל הסכום

 

[טופז2]

לא הכל

 

[כנרת יפה שלי]

יש הנוהגים על פי מסורת מסוימת

ויש על פי אילוצים. יש בתים שבהם האורחים מביאים מזון. אני נוהגת להביא משהו משביע לאבלים. תוך מחשבה על הרגלי התזונה המיוחדים להם, עד כמה שאני יודעת. לעתים האבלים לא אוכלים, לא נחים ורק עסוקים בארוח , וכמובן בשטיפת כלים ונקיון.... חשובה הרגישות למצב. לעומת התרבות המתנגדת לנגיעה, לעיתם נגיעה של אדם חי היא דבר חשוב רגשית לאבל. משהו שעוזר לו לצאת אל המציאות, כי הוא הרי שקוע ביגונו. אם יש ילדים בין האבלים, כדאי להתייעץ בפורום אחר... הנושא מורכב מאד. אל תבהלו אם אתמצאו אותם צוחקים. הם אבלים מאד, אבל גם קשה להם עם המצב המיוחד של השבעה.

 

[renjintso]

לא כולם

נקראים אירים, חלקם (הגדול אפילו), נקראים סינים. חפלה כולל קלפים, אוכל, שתייה חריפה כמובן, נפצים (כמובן) ולעיתים גם ריקודים. זה גם לוקח שלושה ימים רצופים.

 

[גרי רשף]

עכשיו אתה אומר לי?

לפני כשבועיים ביקרתי חבר ילדות שאביו נפטר: הקשתי בדלת בטרם נכנסתי, לחצתי ידיים בבואי ובלכתי, ואינני זוכר אם אני או הוא פתחנו בשיחה. בקיצור- עברתי על כל הלאווים. מזל שהוא אינו נכנס לפורום תרבות עברית, ואני בטוח שגם הוא אינו יודע כיצד להתאבל (חוץ מהכיפה וזיפי הזקן).

 

[יוסי ר1]

אבל גרי, עליך אני סמוך ובטוח

שקיימת את הסיפא של דברי: "ומה שהכי חשוב הוא לחוש במקום את מה הכי יכול לעודד את המתאבל, ולנהוג על פי אותה תחושה ורגישות". אז הסר דאגה מלבך, קיימת מצוות ניחום אבלים לכל פרטיה ודקדוקיה.

 

[יוסי ר1]

אגב, למעוניינים, ואני מקווה שלא

רבים באמת מעוניינים ממש - יש נו ספר עב כרס בן כמה מאות עמודים שדן בהלכות אבלות, "פני ברוך" שמו. יתרונו על פני ספרים נוספים רבים שיש, הוא בכך שהוא מסודר בצורה מאירת עינים, וניתן בקלות למצא תשובה לכל שאלה שעולה, לפי מנהגי העדות השונות.

 

[גרי רשף]

והלא התלוצצתי איתך..

..האמת שגם עם אותו חבר התלוצצתי מעט באותה הזדמנות: כבר מזמן למדתי שלנחם אבלים אין פירושו לומר דברי כיבושין ברומו של עולם כמו רעיו של איוב, אלא להיות עם האבל ולפטפט על דברי חולין, והמבקרים הרבים שבאים ממלאים בנוכחותם מעט מהחלל שנוצר. ככה זה: אנחנו לומדים מהנסיון איך לשמוח או לאהוב או להתאבל או לכעוס או להתבדח, למרות שלכאורה אלו פעולות ספונטניות שלא צריך ללמוד והן נובעות מבפנים. בדת הן מקבלות ביטוי פורמלי של הלכות, ובמישור הסוציולוגי- מנהגים שמשתנים ממקום למקום ומעת ועת.

 

[יוסי ר1]

תתפלא, אבל דווקא בהשלמה לדבריך,

דווקא בענייני אבלו הרוב הוא מנהגים, והמיעוט הוא הלכות. כיוון שמדובר בעניין כל כך אישי, ולכל אבל דרכו שלו לנסות ולהתמודד עם הטרגדיה, יש כאן בעיקר רוח של התנהגות ולא קביעות נוקשות. ולכל אחד מהמנהגים מובא בעיקר משום טעמו: אין פותחים עימו בשיחה כדי לאפשר לו לבחור את הנושא שעליו ירצה לשוחח - יש אבל שירצה לדבר רק על הקרוב שנפטר, ויש אבל שירצה להימנע מאיזכורו. לא דופקים כדי להמעיט בהפרעה, ובהסתמך על המנהג שממילא הדלת אמורה להיות פתוחה. אין לוחצים יד כדי לא להטריחו לקום, אבל אם הוא מעוניין במגע מנחם, אז ודאי שתלחץ ידו ותטפח על שכמו ותיתן לו כתף לבכות עליה. וכבר הגעתי לניחום אחד מידידי הטובים על אביו שנפטר, ונדהמתי לגלות שהוא לא שינה ממנהגו כלל,התלוצץ והתבדח לכל עבר, והשכיב אותנו על רצפה מצחוק בערכו חיקויים של הזקנות שבאות לנחם ויצאו מבולבלות...

 

[כנרת יפה שלי]

אם לאותו אבל יש קרובים אבלים

יתכן שהם סבלו מן האוירה הקלילה הזו. יש אבלים שרוצים לבכות בשקט. ואם בא מישהו, שיקבל את אבלם כפי שהוא. היציאה לצחוקים תבוא לאחר ימי האבל.

 

[shellyland]

אני מניחה שאותו אבל

מכיר את האוירה בביתו ויודע כיצד להתנהג שם. ומנסיוני: ימי האבל מספקים צחוקים לכל החיים. הימים שבאים אחרי שנגמרת השבעה, הם הקשים באמת.

 

[כנרת יפה שלי]

דברתי מנסיון אישי

האוירה הקלילה לאחר מותו של אבי הכאיבה לי. לא יכולתי להיות נוכחת בשבעה. לא הייתי היחידה שחשה כך. אבל מי שהכתיב שם את האוירה, חשב כנראה כמוך.

 

[אלי ו.]

אדם ברוך מכנה את זה "תקנון הלכתי"

לפי אדם ברוך ההלכה מניחה שאדם רגיל אינו יכול לנסח לעצמו תפילה, אינו תמיד יודע כיצד להתנהג אצל אבלים, ולכן מכינה עבורו כללים וטקסט מן המוכן. או כדבריו (מתוך ההקדמה ל"חיינו"): מדוע ההלכה פורשת רשת תקנונית (ולשונית) על החיים? כי רוב בני האדם מחוסרי שפה. כלומר?רוב בני האדם אינם מסוגלים לנסח טקסט שמהותו ותוצאותיו משפטיות. רוב בני האדם אינם יודעים לייצג עצמם. רוב בני האדם אף אינם מסוגלים לנסח שאלה או תשובה, שאינן מחייבות מיד תוספת, הרחבה, הבהרה, או שאלות ותשובות עזר. רוב בני האדם מחוסרי שפה. ההלכה גם תת ההכרה של היהדות, וגם שפתה הגלויה. ההלכה מציעה שפה למחוסרי שפה.

 

[amit1270]

אין כאן קצת התערבות יתר?

הנחת היסוד היא שבן אדם זקוק להנחיה על כל צעד ושעל. מה עם קצת חופש פעולה?

 

[אלי ו.]

כפי שיוסי כבר כתב

יש חופש פעולה ב"תקנונים" מסוימים. למשל בהתנהגות בבית האבל בסופו של דבר עליך להתנהג בצורה שתעודד את האבל ולא תכביד עליו או תצער אותו, בתפילה יש מקום לתפילה אישית וכן הלאה.

 

[תרנגולת ערומה]

דווקא במקרה של שבעה

הלוואי והייתי שייכת למגזר המקפיד על החוקים האלה. אני אף פעם לא יודעת מה להגיד ומה לעשות באירוע המסויים הזה.

 

[כנרת יפה שלי]

הכאב הוא תמיד גדול.

כמוהו המבוכה. אבל אורח רגיש, המשדר כוונות טובות, עשוי להקל מעט.

 

[shellyland]

לא תמיד.

כבר יצא לי להיות בניחום אבלים שם הכאב לא היה נורא גדול.