מנדבושקעס #18
יושב לי מול המחשב, חושב על נושא מרכזי, ועל שלוחות ענייניות, ועל מסכת האירועים שתהווה את 'איילת מטיילת' לשבוע זה.. אהממ.. *שיעול קל* מנדבושקעס. כפי שאמרתי, יושב לי מול המחשב, במעיל הפול-אנד-בר החדש שהדוק לגופי כצימוד הפלסטיק לנקניקיות זוגלובק, והוא מחמיא לי להפליא, והוא חדש, והוא לא כ"כ יקר. ואני מגיע לתובנה כי קשה ההקלדה כשכפפות לידיי, ואני מסיר אותם. ואני מנסה להתמקד.. כהרגלי בקודש, אני מקדיש את הטור. והשבוע, להדס יקירתי, ולמורי אהובתי, ולשתיהן, בד בבד, על הכל. להדס על השראה ודרבון, ולמורי על תמיכה ויציבות.
לפניכם, שבוע בחייו של נדב – לא ערוך, לא מצונזר, כמו שהוא. אותנטי למהדרין. יום ראשון [30/11/03] – 13:05 ישוב אני על ספסל מבעד למעבדת הכימיה, כמדומני נתרמה לביה"ס ע"י אורנג', או פלאפון, או מוצר קפיטליסטי כמותם. השיעור הסתיים, ואני מעביר את הזמן עד ראשית שיעור הנהיגה החמישי במספר.. הגעתי חולה למוסד לימודיי, הרשיתי לעצמי לפספס שעתיים מתמטיקה (ועל-כך, דמי בראשי), ועוד שיעור התעלמות (הכל מוצדק כמובן), ושיעור אזרחות, שמתחיל ב-10:00, כשעה וחצי לאחר בואי לבית הספר, הוא השיעור הראשון שאני פוקד בנוכחותי. למה הידרדר הדיון הפעם? הרגלי התזונה של דור ראשון לשואה. שיעור אזרחות, keep in mind. הבגרות מצפה לי. אני נזכר קצת באיחור שיש שיעור נהיגה שעליי להופיע ולשם, או לשלם בלי להופיע.. (או להופיע בלי לשלם?!). שיעור הבא נלמד הילוכים. חרדה מתמלאת בפאתי חדרי ליבי. זוועה. אני? על הכביש? הילוכים? נוסף על רבבות צרותיי, אני גם לא נראה טוב במראה של האוטו. ארור האוטו. זאת גיליתי עוד מן השיעור הראשון. הכיצד אוכל להתרכז בנהיגה, לנסות לאזור עמי כל שארית הקואורדינציה המעוותת שברשותי, ולנהוג, שאיני נראה טוב במראה של האוטו? יום שני [01/12/03] – שעות הערב נזכרתי שע"פ התאריך העברי, מלאו לי 17 חורפים, ובנקל. מאז, ע"פ ההלכה, אני לא זקוק את ה'כמעט' לפני ה-17, ואו-טו-טו, 'ילד' יהיה כינוי חיבה בלבד, ולא עובדה ביולוגית. יום שלישי [02/12/03] – 10:30 מבואות חיפה, בקרבת קניון חיפה, ותחנת הרכבת. אני. אוטו. הגה. כאילו שלא די בכך כדי ליצור מצב קומי בלתי-אפשרי, ותמונה הזויה למדיי, גם ההילוכים נכנסו לעסק. הוצאתי עצמי, האוטו והמורה מן מגרש החנייה. יצאנו לכביש החוף, לכיוון צפון, ובחזרה דרומה. 70 קילומטר לשעה. אני. אוטו. הגה. הילוכים. יום רביעי [03/12/03] – 16:30 שבתי הביתה. בתיבת הדואר חיכתה לי מעטפה מ'תפוז אנשים'. קיבלתי את הכרטיסים (ארבעה מהם) לסרט 'הבת של הבוס שלי'. הטבות מהעבודה (ערוץ YesZone, זוכרים?) לצורך כתיבת ביקורת. קיבלתי לוקש (ככה אומרים את זה?). יש לי שבוע 8 ימים מיום רביעי, לא כולל סופשבוע (חמישי, שישי, שבת) לנצל את הכרטיסים. ועוד ליצור תיאום בין ארבעה אנשים לצורך הצפייה בסרט. מתי הוחלט? יום שני. כן, יום ההולדת שלי. ואני אעבוד. ולשם מה? כתיבתי תעבור טביחה, ואפילו אנשי לא יזהו את השיירים. יום חמישי [04/12/03] – 18:00 שעה ורבע חיכיתי בתחנת אוטובוס. שעה ורבע הייתי נתון לחסדיו המימיים של האל. שעה ורבע התחמקתי מניסיון של עוברי אורח בעלי מטריות לקפד את חיי, או להוציא את עיני השמאלית. שעה ורבע נהגים שעברו הביטו בי במבטי רחמים. שעה ורבע הם חלפו על פניי. שעה ורבע תכננתי את השיחה שאערוך למחרת עם פקידת אגד ממורמרת. שעה ורבע מחיי חיכיתי בתחנת אוטובוס. יום שישי [05/12/03] – 17:30 כותב אני לכם את הטור השבועי. מסכת שבועית שכיחת-שיעמום, מרובת-הבלים. אבל התחייבתי, וגם ביקשו. הומור מאולץ דחפתי פה ושם. נסו לחייך, או להגיד שחייכתם. זה יקל. בחדר אחי כעת עומדת מיטת מסג'ים, אבי החליט שמהיום הוא מסג'יסט. אתם מוזמנים לטיפול חינם. שבוע מקסים שיהיה לכולנו, אוהב המון,
נדבו'ש.
