מנדבושקס #19
הטור השבוע מוקדש לנושי. הוא נטול פרופורציות, אלא חווייתי-אישי גרידא. תהנו, ואשלים את החסר בשבוע הבא. אחכה לך בהיכל בתרבות.. היה זה יום שישי, ככל ימי השישי. ישבנו בבית-קפה מסעדה, שלוחה של סניף בזכרון-יעקב, רק בחיפה. התענגתי על פטוצ'יני אלפרדו. פחמימות מורכבות. יאמ. גאוני הרוטב שמנת הזה. והפטריות. אורגזמתי. *צלצול פלאפון* נושי עונה. מדברת.. לאחר מספר רגעים.. - "נדבבבבבייי!!! יש לנו כרטיסים למשינה מחר בערב..!!". עדי, יושבת לידי – "איזה כיף לכם.." נועה עדיין בטלפון.. "אני לא יודע בכלל מיזה 'לנו'.." הגבתי. השיחה מסתיימת, פרטים מועברים בהתרגשות ללא גבולות. מוצ"ש, 7 בערב. אני, נושי, חייל דתי. רכבת. בדרך לת"א, היכל התרבות. אקסטזה. זמזומים של שירים של משינה.. "אהובתי..." - "אני לא מכיר בכלל שירים של משינה.." "בטח שאתה מכיר. על מה אתה מדבר?..." *דוגמאות* - "אוקיי. אז אני מכיר. אבל את המילים לא.. וזה.." "יהיה בסדר.." האמנתי. 8 וכמה דקות. מחוץ לעזריאלי. מחפשים מונית. כקארי ברדשו בתפוח הגדול, מינוס תפוח, מינוס עקבי סטליטו, פלוס פריזורה מתעופפת, תלתלים על הפרצוף. ישועה! מונית עצרה לנו. - "להיכל התרבות בבקשה.." "לנסוע ישר, או דרך...?" - נושי קוטעת אותו בתגובה: "אנחנו לא מת"א. אין לנו מושג.." טעות של ירוקים. לעולם אל תציין לנהג מונית מהיכן אתה מגיע.. רק לאן אתה הולך.. "18 שקל? או מונה..?" כחיפאים פעורים, אשר מעולם לא ניתנה לנו האופציה של המונה, גם אם דרשנו לקבל אותה ע"פ זכות, קפצנו (או יותר נכון מישהי קפצה..) על ההזדמנות. חשבנו שישתלם לנו. ממתי נהג מונית רוצה בטובתנו? מסתבר שיש פעם ראשונה בכל דבר, כך אומרים. *לוחץ על המונה* - "רגע.." "מאוחר מידיי. כבר לחצתי. לא חשוב" יצאנו בנזק של 24 שקלים. כמו הרכבת. רצים, אצים, בחיפוש אחר הכניסה המתאימה לגרסא התל-אביבית הזו של תיאטרון הבימה, מדליקים סיגריה (תיקון: מדליק סיגריה, נושי כבר לא מעשנת שבועיים ויום).. טפטוף קל. בנחישות פזיזה וריצה מהירה, הגענו לכניסה המתאימה. בדיקה ביטחונית קלה (יותר קשה להיכנס לגרנד קניון), ואנחנו בפנים. שירותים. משינה ברקע? כבר.. לא, זה הרכב חסר של מוניקה סקס. לזה אני קורא חימום נאות. מתיישבים. הרגשנו כאילו אנחנו קוטעים רצף משפחתי תמוה. לעזאזל, אלו כרטיסינו. התמודדו-נא. אם-כן, ביציע גריאטרי מאין כמוהו אנו שרים, מזמזמים.. משינה עולים לבמה. הקמתי את נושי בכוח. הכיצד לא נעמוד? מה? נשב? במשינה? היא מרגישה בנוח. משתחררת. אקסטזה. אני מתיישב מפעם לפעם, כאשר השיר אינו מוכר. עיניי כבדות, והן נעצמות מפעם לפעם. לא פספסתי יותר משיר, אל דאגה! "אהובתי", "אחכה לך בשדות", "בן המלך", "שיר המכונה".. אלו אני מכיר, אוהב, וזוכר. ההופעה מסתיימת בזיקוקי ענק שמאיימים להדיר שינה מעיניי לנצח. אנו יוצאים, הולכים במהירות, כנרקומנים, חיים על שארית הטריפ שנותרה. אני מואשם בחוסר-נהנתנות מובהק. שקר וכזב. עייפות היא הסיבה, ולעולם ועד תהיה. זה אני, בנאדם עייף, לוקה במחסור שעות שינה תמידי. ממורמר-משהו. טייק איט אור ליב איט. לתחנה המרכזית, לחיפה. הביתה. שינה עמוקה, אהובתי – אל תלכי.. שבוע מקסים, נהדר, ומלא חוויות!
נדבו'ש.
הטור השבוע מוקדש לנושי. הוא נטול פרופורציות, אלא חווייתי-אישי גרידא. תהנו, ואשלים את החסר בשבוע הבא. אחכה לך בהיכל בתרבות.. היה זה יום שישי, ככל ימי השישי. ישבנו בבית-קפה מסעדה, שלוחה של סניף בזכרון-יעקב, רק בחיפה. התענגתי על פטוצ'יני אלפרדו. פחמימות מורכבות. יאמ. גאוני הרוטב שמנת הזה. והפטריות. אורגזמתי. *צלצול פלאפון* נושי עונה. מדברת.. לאחר מספר רגעים.. - "נדבבבבבייי!!! יש לנו כרטיסים למשינה מחר בערב..!!". עדי, יושבת לידי – "איזה כיף לכם.." נועה עדיין בטלפון.. "אני לא יודע בכלל מיזה 'לנו'.." הגבתי. השיחה מסתיימת, פרטים מועברים בהתרגשות ללא גבולות. מוצ"ש, 7 בערב. אני, נושי, חייל דתי. רכבת. בדרך לת"א, היכל התרבות. אקסטזה. זמזומים של שירים של משינה.. "אהובתי..." - "אני לא מכיר בכלל שירים של משינה.." "בטח שאתה מכיר. על מה אתה מדבר?..." *דוגמאות* - "אוקיי. אז אני מכיר. אבל את המילים לא.. וזה.." "יהיה בסדר.." האמנתי. 8 וכמה דקות. מחוץ לעזריאלי. מחפשים מונית. כקארי ברדשו בתפוח הגדול, מינוס תפוח, מינוס עקבי סטליטו, פלוס פריזורה מתעופפת, תלתלים על הפרצוף. ישועה! מונית עצרה לנו. - "להיכל התרבות בבקשה.." "לנסוע ישר, או דרך...?" - נושי קוטעת אותו בתגובה: "אנחנו לא מת"א. אין לנו מושג.." טעות של ירוקים. לעולם אל תציין לנהג מונית מהיכן אתה מגיע.. רק לאן אתה הולך.. "18 שקל? או מונה..?" כחיפאים פעורים, אשר מעולם לא ניתנה לנו האופציה של המונה, גם אם דרשנו לקבל אותה ע"פ זכות, קפצנו (או יותר נכון מישהי קפצה..) על ההזדמנות. חשבנו שישתלם לנו. ממתי נהג מונית רוצה בטובתנו? מסתבר שיש פעם ראשונה בכל דבר, כך אומרים. *לוחץ על המונה* - "רגע.." "מאוחר מידיי. כבר לחצתי. לא חשוב" יצאנו בנזק של 24 שקלים. כמו הרכבת. רצים, אצים, בחיפוש אחר הכניסה המתאימה לגרסא התל-אביבית הזו של תיאטרון הבימה, מדליקים סיגריה (תיקון: מדליק סיגריה, נושי כבר לא מעשנת שבועיים ויום).. טפטוף קל. בנחישות פזיזה וריצה מהירה, הגענו לכניסה המתאימה. בדיקה ביטחונית קלה (יותר קשה להיכנס לגרנד קניון), ואנחנו בפנים. שירותים. משינה ברקע? כבר.. לא, זה הרכב חסר של מוניקה סקס. לזה אני קורא חימום נאות. מתיישבים. הרגשנו כאילו אנחנו קוטעים רצף משפחתי תמוה. לעזאזל, אלו כרטיסינו. התמודדו-נא. אם-כן, ביציע גריאטרי מאין כמוהו אנו שרים, מזמזמים.. משינה עולים לבמה. הקמתי את נושי בכוח. הכיצד לא נעמוד? מה? נשב? במשינה? היא מרגישה בנוח. משתחררת. אקסטזה. אני מתיישב מפעם לפעם, כאשר השיר אינו מוכר. עיניי כבדות, והן נעצמות מפעם לפעם. לא פספסתי יותר משיר, אל דאגה! "אהובתי", "אחכה לך בשדות", "בן המלך", "שיר המכונה".. אלו אני מכיר, אוהב, וזוכר. ההופעה מסתיימת בזיקוקי ענק שמאיימים להדיר שינה מעיניי לנצח. אנו יוצאים, הולכים במהירות, כנרקומנים, חיים על שארית הטריפ שנותרה. אני מואשם בחוסר-נהנתנות מובהק. שקר וכזב. עייפות היא הסיבה, ולעולם ועד תהיה. זה אני, בנאדם עייף, לוקה במחסור שעות שינה תמידי. ממורמר-משהו. טייק איט אור ליב איט. לתחנה המרכזית, לחיפה. הביתה. שינה עמוקה, אהובתי – אל תלכי.. שבוע מקסים, נהדר, ומלא חוויות!
בהחלט היה ערב נחמד 
