הבת של השכן4
New member
מנגנוני הרס עצמי
זה הולך להיות קצת כבד: ידוע שתהליך ההתבגרות כרוך בקשיים רבים, אבל מתי הם נגמרים? אפשר להגיד שמזה 4 שנים אני בחבלי התבגרות קשים מאוד. כל פעם עוברת תהליכי הרס עצמי, ואז יש משהו שנותן לי תקווה להמשיך זמן מה, ושוב ושוב.. למה זה קורה? ניתחתי את עצמי כל כך הרבה עד שאני כבר לא יודעת כלום. הגעתי למסקנה שחייבים יעדים בחיים, בלי יעדים אנחנו אבודים, אבל אני מוצאת את עצמי מתקשה להביא דברים לידי ביצוע, להחליט מה היעדים ומה אני רוצה מעצמי. אני לא מצליחה להציב יעדים, נופלת שוב ושוב לייאוש, כי השאיפות גבוהות ואי אפשר להגיע אליהן, או שלא ברורה לי הדרך, משתעממת ולא מוצאת טעם לחיות, פשוט כי אני לא באמת מצליחה לשנות בעצמי את הדברים שאני שונאת, לא מצליחה להשתפר. לכולם יש ביקורת עצמית כ"כ גבוהה? ניסיתי למצוא סדר בבלאגן וסיבה לעצבות שנופלת עליי, לייאוש הזה, אבל זה קורה פשוט מעצמו בלי להודיע לי מראש. זה כימיה במוח? זה בעייה שרק אני מתמודדת איתה? איך באמת אפשר לשנות בעצמנו דברים, הרגלים לא טובים, לשפר את עצמנו, לבנות ולא להרוס כל הזמן, להאמין שיש משהו טוב בעולם הזה. פעם הייתי שמחה ואופטימית, אולי הייתי נאיבית, אבל איך אפשר להתמודד עם העולם הזה בלי ליפול כל הזמן ולהרגיש חסרי אונים? איפה אפשר למצוא את הכלים האלה ולמה אין לי אותם? אפשר להיות מוכנים להכל מראש? מה הבעיות שלי, למה הכל נראה לי כ"כ קשה..? אם יש מישהו שמזדהה, או יש לו עצות טובות, משהו חכם להגיד, אני אשמח ויותר מאשמח לשמוע.. דיברתי על זה כ"כ הרבה, אולי אנשים אחרים ימצאו עבורי את הפיתרון, או יכוונו אותי אליו..
זה הולך להיות קצת כבד: ידוע שתהליך ההתבגרות כרוך בקשיים רבים, אבל מתי הם נגמרים? אפשר להגיד שמזה 4 שנים אני בחבלי התבגרות קשים מאוד. כל פעם עוברת תהליכי הרס עצמי, ואז יש משהו שנותן לי תקווה להמשיך זמן מה, ושוב ושוב.. למה זה קורה? ניתחתי את עצמי כל כך הרבה עד שאני כבר לא יודעת כלום. הגעתי למסקנה שחייבים יעדים בחיים, בלי יעדים אנחנו אבודים, אבל אני מוצאת את עצמי מתקשה להביא דברים לידי ביצוע, להחליט מה היעדים ומה אני רוצה מעצמי. אני לא מצליחה להציב יעדים, נופלת שוב ושוב לייאוש, כי השאיפות גבוהות ואי אפשר להגיע אליהן, או שלא ברורה לי הדרך, משתעממת ולא מוצאת טעם לחיות, פשוט כי אני לא באמת מצליחה לשנות בעצמי את הדברים שאני שונאת, לא מצליחה להשתפר. לכולם יש ביקורת עצמית כ"כ גבוהה? ניסיתי למצוא סדר בבלאגן וסיבה לעצבות שנופלת עליי, לייאוש הזה, אבל זה קורה פשוט מעצמו בלי להודיע לי מראש. זה כימיה במוח? זה בעייה שרק אני מתמודדת איתה? איך באמת אפשר לשנות בעצמנו דברים, הרגלים לא טובים, לשפר את עצמנו, לבנות ולא להרוס כל הזמן, להאמין שיש משהו טוב בעולם הזה. פעם הייתי שמחה ואופטימית, אולי הייתי נאיבית, אבל איך אפשר להתמודד עם העולם הזה בלי ליפול כל הזמן ולהרגיש חסרי אונים? איפה אפשר למצוא את הכלים האלה ולמה אין לי אותם? אפשר להיות מוכנים להכל מראש? מה הבעיות שלי, למה הכל נראה לי כ"כ קשה..? אם יש מישהו שמזדהה, או יש לו עצות טובות, משהו חכם להגיד, אני אשמח ויותר מאשמח לשמוע.. דיברתי על זה כ"כ הרבה, אולי אנשים אחרים ימצאו עבורי את הפיתרון, או יכוונו אותי אליו..