ממתינה לבדיקה

[ציקציקית]

ממתינה לבדיקה

אמרתי לעצמי שהפעם אני לא מדברת על זה עד שיש תשובה אבל אני לא מסוגלת יותר!
באמת הצלחתי וסיפרתי על הטיפול רק לאמא ולאחותי.
את ההחזרה עברתי ברביעי שעבר, כלומר כבר שישה ימים.

אני מרגישה רע (נפשית ולא פיזית) אבל אין באמת סיבה לכך. איך אתן מעבירות את הזמן עד הבדיקה? ומה זה לנוח? אני הצלחתי להימנע מעבודה יומיים אחרי ההחזרה, אבל אי אפשר להמשיך לשכב בלי סוף ויש דברים שלא יעשו מעצמם. אני עובדת בעבודה לא פיזית, אבל שנמשכת לפחות 9 שעות ביום וגם בבית אני לא שוכבת רגל על רגל. בן זוגי לא ממש מבין את החששות שלי וזה עוד יותר מדכא אותי. אני מפחדת מהציפייה, מפחדת מאכזבה...


בא לי לעשן!!!

 

[tuli2210]

תהיי חזקה. זה מורט עצבים...אבל זה מה יש! ומבחינה פיזית- את יכולה לעשות רק מה שאת יכולה לעשות. אל תלחמי עם עצמך. אני כל כך מבינה אותך! אמן ויצליח לך

 

[ציקציקית]

מתי את מתחילה?

 

[tuli2210]

את הסייקל?

כבר התחלתי. עדיין בשלב הדקפפטיל

 

[ציקציקית]

בהצלחה!

 

[liats80]

היי

המתנה לתוצאות הבטא היא אכן נוראית. אלו שבועיים של טיפוס על קירות ולצערי אין לזה פתרון קל... פשוט לטפס...
מה שלא ניסיתי לא ממש הרחיק אותי מהמחשבה על הבדיקה. גם בחודשים שהייתי פסימית והיה לי ברור שהטיפול לא הצליח עדיין ביליתי שעות במחשבות על הבדיקה.
מה שכן, לי ולבעלי היה מין הסכם כזה שבשבועיים המתנה לבטא אנחנו צופים בסרטים קומיים ובעיקר קומדיות רומנטיות. וכך כמעט כל ערב צפינו בסרט (לפעמים שניים), לרוב בבית אבל לפעמים יצאנו גם לקולנוע.
ברור שקומדיות רומנטיות הן לא בדיוק הז'אנר האהוב על בעלי, אבל זו הקרבה קטנה.
היתרון בסרט זה שברגע שנכנסים לסיפור אז הראש קצת נח מהמחשבות. פשוט צריך לבחור סרטים שקל לך "להכנס" אליהם.
במקרה שלי ספרים לא עשו את אותה עבודה כי הייתי מניחה את הספר וחושבת...
בנוגע למנוחה, אני אף פעם לא נחתי אחרי החזרות. כולל בהחזרה שנקלטה.
אין שום סיבה רפואית לשכב אם לא כואב לך. אם כואב אז כמובן לקחת משככי כאבים ולנוח כמה שאת מרגישה שהגוף צריך. אבל אם את מרגישה טוב אז אין שום סיבה רפואית לשכב.
האמת היא שגם שכאב לי לקחתי משככים והמשכתי בשגרה שלי. בסבב שנקלט אפילו הייתי יותר אקטיבית מהרגיל - ביום ההחזרה הלכתי להופעה של הרד הוט צ'ילי פפרס (זה כלל נסיעה ברכבת צפופה והליכה מתחנת הרכבת לפארק - היה לי קשה ובהופעה עצמה ישבתי כמעט כל הזמן, אבל בכל זאת נהנתי). כמה ימים אח"כ הלכתי עם שתי בנות דודות למתחם התחנה וליפו - זה כלל הליכה מרובה ובסוף כבר ממש ממש כאב לי (כנראה שזה היה הרבה מידי עבור הגוף שלי), אמרתי שאני לא מרגישה כ"כ טוב, האטנו את הקצב וכשהגעתי הביתה כבר לא עשיתי הרבה. כמובן שגם המשכתי לעבוד וכו'. והסבב הזה תפס, למרות המאמץ. זה לא שאני ממליצה להגיע למצב של כאב או להתאמץ במיוחד, רק מנסה לומר שאין גם צורך עקרוני במנוחה אלא אם את מרגישה שאת צריכה כזו.
ובקשר לבן הזוג... לפעמים הגברים שותפים לחששות שלנו ויש להם גם חששות משלהם, אבל הם מרגישים צורך ל"שפר את מצב הרוח" שלנו והם עושים זאת ע"י כך שהם מקטינים מערך מה שגורם לנו לחשש... ולפעמים הם באמת לא מבינים אותנו ומה עובר עלינו.
עם בעלי לפחות חוויתי גם את זה וגם את זה. לפעמים יש לו חששות משלו והחששות שלי רק מדאיגות אותו יותר. ולפעמים הוא באמת לא מבין למה לעזאזל אני מודאגת.
הפחד שלך מציפייה ואכזבה ברורים. זה נורמלי לחלוטין. לצערי אין לזה פתרון. גם כשהרגשתי וידעתי שהטיפול לא הצליח ברגע שהמזכירה התקשרה עם התוצאה כל הציפייה שלי התפרצה ועם כל שלילי התרסקתי מחדש. אני יכולה לומר לך שגם אחרי הבטא הפחד הזה נשאר... אני רגע לפני לידה ועדיין חוששת ופוחדת שמשהו ישתבש.
לפעמים אין לנו מה לעשות מלבד לקבל את התחושות שלנו באותו רגע ולקוות לטוב.

ליאת.

 

[ציקציקית]

תודה!

את מקסימה

אני לא מאמינה שעשית כל כך הרבה מאמץ פיזי באותם ימים, כנראה שבאמת אין חוקים. אני לא מעזה לעשות חצי ממה שאת עשית. מעבר לעבודה (שאין ברירה והיא גם מרחיקה ממני מחשבות) אני דיי "בטטה". אני אומרת לעצמי שעדיף להגזים במנוחה מאשר ששוב לא יקלט, למרות שזה עוד יותר משגע אותי.

אגב, הזמינו אותי לבדיקת דם ביום ה 16 מההחזרה. האם אפשר לעשות בדיקה קודם?