ממש מסקרן אותי.

[batel500]

ממש מסקרן אותי.

כשמדברים על מוות של הורה מדברים על ההתבגרות הזאתי שעוברים אחרי, אני לא יודעת באילו גילאים זה קורה. אבל לי זה קרה בסוף גיל 13. אחרי שאבא נפטר נשארתי אני אבל במקום כלשהוא הייתי גם אבא, אני דאגתי לשמור על קשר עם המשפחה מצד אבא פתאום אני עושה דברים שלא ידעתי לעשות לפני שאבא נפטר, לנסות לתקן דברים ולהרכיב, ולסדר את הטלויזיה שהיא מתבלגנת. גם אתם עברתם את ההתבגרות הזו ?

 

[יעלי 32 היחידה]

אני עדיין

בעיצומו של עיכול בקושי על זה שאבי נפטר... ההתבגרות שאחרי....ההתבגרות שלי אחרי היא לנסות לחיות עם העובדה שהוא איננו...ושכולם חזרו לחייהם ורק אני לא.... כרגע לא מנסה לעשות כלום חוץ מלנסות להרים את הראש בבוקר... אולי במשך הזמן תשובתי תהיה שונה....

 

[eshkolit32]

את מרגישה שכולם חזרו לחייהם

חוץ ממך? כלומר שרק לך קשה להמשיך הלאה ובעצם שאר המשפחה והחברים המשיכו הלאה? מבחינה אובייקטיבית זה באמת מה שקרה או שזו רק תחושה פנימית שלך?

 

[יעלי 32 היחידה]

כולם חזרו לחייהם

חוץ מאמא שלי...שאני רואה שהיא מוכת צער....וחוץ ממני...

 

[yaeli20]

כן ולא

אצלי זה קרה בגיל 7 וכן תמיד תמיד אני יותר בוגרת מאנשים בני גילי ויש לי דיבור טוב יותר עם אנשים מבוגרים ממני... אבל ואני מאמינה שזה חלק מהעניין, יש בי גם צד שמאוד חשוב לי להשאר ילדה, צד בי שאני מאוד אוהבת.

 

[eshkolit32]

מענין

שלקחת על עצמך במובן מסוים את התפקיד של אבא שלך, שדאגת להישאר בקשר עם המשפחה שלו, שפתאם את מוצאת את עצמך עושה דברים שלא ידעת לעשות קודם. אני לא יודעת אם את מתכוונת להתבגרות שמתבטאת בזה שהמוות הזה מלמד אותך המון בזמן קצר דברים שאנשים מבינים במשך שנים. או שהתכוונת ללקיחת התפקיד של מי שאיבדנו? המוות מסביבנו מבגר אותנו, מלמד אותנו על הצד האכזרי של החיים. אין לי ספק שמי שלא חווה מוות של אדם קרוב לא מבין עד הסוף את משמעות הקיום. בקשר ללקחת את התפקיד: אחרי שאימא שלי נפטרה אבא שלי קצת הלביש עלי את תפקיד האוזן הקשבת של אימא שלי ולי לא היתה סבלנות בגרוש לזה, ככה שהנושא קצת התיש אותי. היתה גם איזה ציפיה כזאת ממנו שאדאג קצת לבית במקומה. לי לא התחשק להחליף אותה או לנסות למלא את החלל שנוצר. היתי עסוקה בלהתאבל וגם ככה היחסים איתו היו מורכבים ולא קלים בשבילי ורק זה היה חסר לי. התפקיד היחיד שבעצם לקחתי על עצמי מרצון אחרי ששניהם נפטרו הוא תפקיד ההישרדות. הבנתי אחרי כמה זמן שהפכתי יתומה מכל הכיוונים ושעכשיו באמת מדובר רק בי ואני אהיה חייבת לדאוג לעצמי אחרת מצבי לא יהיה טוב.

 

[batel500]

אני בכלל לא רוצה להחליף אותו.

הכניסו אותי למקום הזה בידיעה שאין מי שיחליף אותו אף פעם בחיים, שזה די נכון,אבל אני כאילו נקרעת שם באמצע. סה"כ המשפחה של אבא לא אוהבת את אמא ואת כל המשפחה מצד אמא ואני שונאת את המשפחה של אמא (והיא בעצמה לא מתה עליהם). אני בטוח לא נכנסתי למקום של אבא כי אני רוצה, ואולי כן כי אני די רוצה להיות כמוהו למזלי אני דומה לו ולא לאמא ואם רוצים לבכות על אבא בוכים לי, אני מחזיקה את המשפחה שלי וכל כך קשה לעשות את זה עם עוד 10,000 דברים מסביב לימודים והכול, אני פשוט מחפשת את המקום שלי במשפחה כבר עוןד מעט 3 שנים, בגדול חוץ מעצמי אין לי אף אחד ואת זה אפילו אמא לא מבינה. אני חושבת שזה הכי הרבה מה שביגר אותי בגיל כזה מוקדם, הלבד הזה.

 

[A GIFT OF LOVE]

נכון

התפקיד שלך לא הגיע מרצון אלא מכורח המציאות... את צריכה המון כוחות נפשיים לתמוך בכולם... אני בטוחה שיש לך אותם ואולי זה אבא שמשריש בך אותם שם, מלמעלה?! תהי חזקה

 

[A GIFT OF LOVE]

אממממ

התבגרות פיזית- לא נראה לי... בעצם אולי כן... לכבס לבד זה נקרא? התבגרות נפשית- אני חושבת שכל אחד חווה, כמובן אם הוא לא לוקח את האובדן בצורה הפוכה של לשקוע במלתעותיו...