ממשיכה לחפש..
אני ממשיכה בחיפושי עבודה ובין היתר בחיפוש עצמי. לפני יומיים עבדתי בשמירה באיזה סופר (בודקת בטחונית) ואיכשהו ממש לא הרגשתי טוב שם. אני בודקת לאנשים את התיקים וכו', אבל בתכל'ס כשחשבתי על זה, מה אני בעצם תורמת שם? זה לא שאם חס וחלילה יבוא לשם מחבל אני אדע מה לעשות. נכון שבתיאוריה אני יודעת, אבל... אני עדינה מדי בשביל להתעסק עם דברים כאלה. במהלך המשמרת חשבתי על כך שמה שאני רוצה זה פשוט לעשות טוב. והכוונה היא לתת מעצמי, לעזור לאנשים. אתמול היה לי תור בקופת חולים ולצורך איזשהי הפניה הייתי צריכה ללכת למזכירות הרפואית ואז חשבתי על כך שאולי היה יכול להתאים לי לעבוד בתור מזכירה רפואית. (כלומר קודם ללמוד את המקצוע כמובן) כי זאת למשל עבודה שגם מתאימה לכישורים שלי וגם דרכה אני יכולה לעזור לאנשים. אבל אני לא שוכחת את המטרה העיקרית שלי: לחסוך כסף לקורס מורים ליוגה ולכן אני לא יודעת אם זה יהיה נכון להוציא את הכסף הזה על קורס מקצועי כלשהו. היום היו לי שני ראיונות עבודה. אחד מהם היה בטלפון בעצם. שניהם היו למשרת קלדנות ושניהם במשרד עורכי דין. בראיונות אני מדברת מאוד בבטחון שמגיעה השאלה, שעליה כבר התלבטתי כאן לא מזמן והיא: למה עזבת? בהתתחלה חשבתי להגיד שהרגשתי שאני לא תורמת מספיק שם ושאני רוצה לתרום יותר. אבל אז אם ישאלו אותי: ולמה את חושבת שבעבודה הזאת תתרמי יותר? אז לא אדע מה להגיד. אז כשמגיעה השאלה הזאת, אני מתחילה לגמגם או לדבר בחוסר בטחון בולט. ברור לי שככה אני לא יכולה להתקבל לעבודה. אתמול היו לי הרבה מחשבות על העבודה שבה ניסיתי לעבוד ובסוף עזבתי. איכשהו התחרטתי על זה שעזבתי את זה כי בכל זאת אני בלי הכנסה עכשיו, יש לי שכר דירה לשלם ומטרה להגשים. אבל כמובן שזה כבר היה מאוחר מדי להתחרט. אז הלכתי עכשיו ללשכת עבודה. אמרתי לפקידה שם שתיתן לי כל עבודה, למרות שבעקרון באגף שאני רשומה בו אני עוד לא חייבת לעבוד בכל עבודה, אבל הפרנסה מחייבת. בהתחלה היא אמרה לי: אין לי מה עוד לתת לך, יש לי רק בנקיון. אמרתי שאני מוכנה לעבוד גם בנקיון והיא, קצת המומה מהנחישות שלי לעבוד בנקיון, נתנה לי בסוף את ההפניה. הראיון לעבודה הנ"ל יהיה בעוד כמעט שבוע. אם עד אז לא אמצא עבודה אחרת, באמת אעבוד בנקיון. פשוט כי אסור לי לחזור לגור עם ההורים.
אני ממשיכה בחיפושי עבודה ובין היתר בחיפוש עצמי. לפני יומיים עבדתי בשמירה באיזה סופר (בודקת בטחונית) ואיכשהו ממש לא הרגשתי טוב שם. אני בודקת לאנשים את התיקים וכו', אבל בתכל'ס כשחשבתי על זה, מה אני בעצם תורמת שם? זה לא שאם חס וחלילה יבוא לשם מחבל אני אדע מה לעשות. נכון שבתיאוריה אני יודעת, אבל... אני עדינה מדי בשביל להתעסק עם דברים כאלה. במהלך המשמרת חשבתי על כך שמה שאני רוצה זה פשוט לעשות טוב. והכוונה היא לתת מעצמי, לעזור לאנשים. אתמול היה לי תור בקופת חולים ולצורך איזשהי הפניה הייתי צריכה ללכת למזכירות הרפואית ואז חשבתי על כך שאולי היה יכול להתאים לי לעבוד בתור מזכירה רפואית. (כלומר קודם ללמוד את המקצוע כמובן) כי זאת למשל עבודה שגם מתאימה לכישורים שלי וגם דרכה אני יכולה לעזור לאנשים. אבל אני לא שוכחת את המטרה העיקרית שלי: לחסוך כסף לקורס מורים ליוגה ולכן אני לא יודעת אם זה יהיה נכון להוציא את הכסף הזה על קורס מקצועי כלשהו. היום היו לי שני ראיונות עבודה. אחד מהם היה בטלפון בעצם. שניהם היו למשרת קלדנות ושניהם במשרד עורכי דין. בראיונות אני מדברת מאוד בבטחון שמגיעה השאלה, שעליה כבר התלבטתי כאן לא מזמן והיא: למה עזבת? בהתתחלה חשבתי להגיד שהרגשתי שאני לא תורמת מספיק שם ושאני רוצה לתרום יותר. אבל אז אם ישאלו אותי: ולמה את חושבת שבעבודה הזאת תתרמי יותר? אז לא אדע מה להגיד. אז כשמגיעה השאלה הזאת, אני מתחילה לגמגם או לדבר בחוסר בטחון בולט. ברור לי שככה אני לא יכולה להתקבל לעבודה. אתמול היו לי הרבה מחשבות על העבודה שבה ניסיתי לעבוד ובסוף עזבתי. איכשהו התחרטתי על זה שעזבתי את זה כי בכל זאת אני בלי הכנסה עכשיו, יש לי שכר דירה לשלם ומטרה להגשים. אבל כמובן שזה כבר היה מאוחר מדי להתחרט. אז הלכתי עכשיו ללשכת עבודה. אמרתי לפקידה שם שתיתן לי כל עבודה, למרות שבעקרון באגף שאני רשומה בו אני עוד לא חייבת לעבוד בכל עבודה, אבל הפרנסה מחייבת. בהתחלה היא אמרה לי: אין לי מה עוד לתת לך, יש לי רק בנקיון. אמרתי שאני מוכנה לעבוד גם בנקיון והיא, קצת המומה מהנחישות שלי לעבוד בנקיון, נתנה לי בסוף את ההפניה. הראיון לעבודה הנ"ל יהיה בעוד כמעט שבוע. אם עד אז לא אמצא עבודה אחרת, באמת אעבוד בנקיון. פשוט כי אסור לי לחזור לגור עם ההורים.