דוקא לזה יש לי סיפור אישי על חינוך.
כילד למדתי שלא משליכים לכלוך ברשות הרבים. אבל למדו אותי גם שיש שני סוגי פסולת: אורגנית, קרי שאריות מזון בעיקר, שמתכלות והופכות לזבל אורגני בשדה, ולכן שידרת תפוח אפשר להשאיר בשדה (במקום מוצנע, לא על אם הדרך),ופסולת שניה, בלתי מתכלה, כנליונים - שאין ברירה אלא להגיע איתה לפח. בערך בכיתה ד' הלכתי עם חבר לכיתה. עולה חדש מאנגליה, מחונך ומנומס להפליא. תוך כדי הליכה קילפתי לי בנה, והשלכתי את קליפתה אל שטח בבניה, שממילא היה מלא בפסולת וגרוטאות. הנער שלצידי ניגש לערימה, הרים את הקליפה, ונשא אותה בזהירות עד לפח הקרוב. מרוב בושה לא הוצאתי מילה. מה, איך אתחיל להסביר לו הבדלים בין אורגני ולא אורגני, בין הבדל על גל שפכי בניה ברשות הרבים ובין פח אמיתי? הלקח שנשאתי מאז, הוא שגם מה ש"מותר" , אינו ראוי בפומבי משום מראית עין. כי הוא חשב שאני משליך סתם קליפות ברחוב. דרכי נועם עובדות, וכפי שהשבתי למסורתי בד"כ זה מה שאני משתדל לעשות. אבל לפעמים, למשל במקרה של גברת בת שישים פלוס, שבמקום להרים כשמעירים לה בנימוס היא מסתפקת בלרמוס ולהסתלק, אני לא חושב שאצליח לחנך. אולי לאלף.