ממממ...
אתמול הייתה אזכרה. ואני שונאת בתי כנסת. לא משהו אישי, המקום הזה פשוט עושה לי רע, פתאום מחניק לי, ויש לי הרגשה מוזרה כזאת, לא יכולה להסביר. אז ישבתי שם, וקראתי ספר, שהבאתי מהבית כמובן. ניסיתי להמנע מלתת לשקט לחלחל לי בראש ולזרוע בתוכי מחשבות קשות כל כך. להמנע מלנתח כל מילה, כל משפט, כל זכרון, כל רגע. ואני עוד בתקופה טובה יחסית.... אולי זה נשמע רע, אבל אני חושבת על זה יום יום, מתמודדת עם זה יום יום, אני חיה את זה יום יום. אז כן, דווקא ביום שהכל אמור להיות הכי הכי נוראי, החלטתי לא לתת לזה להרוס אותי. ברור שכואב, אבל אני לא רוצה להשתקע בתוך הכאב, לא רוצה להתחפר בו ולהגיע למצב שאני כבר לא אוכל לצאת. אז... זה כמו לטפטף בטפטפת, כל יום קצת, מאשר.. פעם אחת בבום. אני מרגישה קצת רע עם זה, אבל אני יודעת שזה היה דבר נכון לעשות, מבחינתי. מה אתם אומרים? מצד שני, היום הייתה אזכרה בבית הקברות. וכולם היו שם, ואני לא אוהבת שכולם שם. אני לא יכולה להגיד להם ללכת, ואני לא יכולה להגיד לאבא שלי "תחכה לי עשר דקות, אני תכף באה." הוא יראה אותי יושבת שם לבד, מדברת לעצמי. לא רוצה שיראה, לא עניינו, זה רגע פרטי שלי עם האבן, הוא לא שייך. ה"אבן". טוב, זו לא אבן. זו אבן, אבל ... אתם יודעים למה אני מתכוונת, אני בטוחה. ואני נוהגת לדבר עם שלוש הנקודות האלה מידי יום, אפילו שזה נשמע מוזר. אבל ברגעים האלה, זה פתאום מקבל משמעות אחרת. פתאום הכל יותר חזק ואמיתי. אז אבא שלי הלך להפרד מכמה אנשים ואני כבר ישבתי באוטו. הבטתי החוצה מהחלון ובבת אחת החלטתי לדחוס שנה שלמה בדקה בלבד, כמו שאני עושה בכל שנה. כל מה שרציתי להגיד אי פעם, כל התובנות שלי, כל המחשבות שלי, פשוט נפלטו החוצה. וכן, דיברתי בקול רם. מזל שלא היה שם אף אחד. ולא שאכפת לי שישמעו, אכפת לי מעצם העובדה שידעו. אולי זה נשמע קטנוני, ומן הסתם זה ברור מאליו, אבל אני שונאת את הצומי הזה. שונאת שמסתכלים עליי במבטים מעצבנים כאלה שמביעים חמלה. שונאת שמחבקים אותי ברגעים הספציפיים האלו, ואני הכי אשנא אם יחזרו הביתה ויגידו "ראית את הבת שלה? איזה מסכנה, ממש רואים שכואב לה." נכון, אז אין בזה בושה, אבל אני לא רוצה להיות נושא דיבור לשיחות כאלה. זכותי. ועד שלא יהיה לי רישיון, אני לא אוכל ללכת ולדבר עם ה"אבן" ישירות. בלי אף אחד. ונקווה שזה יקרה בקרוב, כי לפעמים... אפילו הדקה הזו לא מספיקה.
אתמול הייתה אזכרה. ואני שונאת בתי כנסת. לא משהו אישי, המקום הזה פשוט עושה לי רע, פתאום מחניק לי, ויש לי הרגשה מוזרה כזאת, לא יכולה להסביר. אז ישבתי שם, וקראתי ספר, שהבאתי מהבית כמובן. ניסיתי להמנע מלתת לשקט לחלחל לי בראש ולזרוע בתוכי מחשבות קשות כל כך. להמנע מלנתח כל מילה, כל משפט, כל זכרון, כל רגע. ואני עוד בתקופה טובה יחסית.... אולי זה נשמע רע, אבל אני חושבת על זה יום יום, מתמודדת עם זה יום יום, אני חיה את זה יום יום. אז כן, דווקא ביום שהכל אמור להיות הכי הכי נוראי, החלטתי לא לתת לזה להרוס אותי. ברור שכואב, אבל אני לא רוצה להשתקע בתוך הכאב, לא רוצה להתחפר בו ולהגיע למצב שאני כבר לא אוכל לצאת. אז... זה כמו לטפטף בטפטפת, כל יום קצת, מאשר.. פעם אחת בבום. אני מרגישה קצת רע עם זה, אבל אני יודעת שזה היה דבר נכון לעשות, מבחינתי. מה אתם אומרים? מצד שני, היום הייתה אזכרה בבית הקברות. וכולם היו שם, ואני לא אוהבת שכולם שם. אני לא יכולה להגיד להם ללכת, ואני לא יכולה להגיד לאבא שלי "תחכה לי עשר דקות, אני תכף באה." הוא יראה אותי יושבת שם לבד, מדברת לעצמי. לא רוצה שיראה, לא עניינו, זה רגע פרטי שלי עם האבן, הוא לא שייך. ה"אבן". טוב, זו לא אבן. זו אבן, אבל ... אתם יודעים למה אני מתכוונת, אני בטוחה. ואני נוהגת לדבר עם שלוש הנקודות האלה מידי יום, אפילו שזה נשמע מוזר. אבל ברגעים האלה, זה פתאום מקבל משמעות אחרת. פתאום הכל יותר חזק ואמיתי. אז אבא שלי הלך להפרד מכמה אנשים ואני כבר ישבתי באוטו. הבטתי החוצה מהחלון ובבת אחת החלטתי לדחוס שנה שלמה בדקה בלבד, כמו שאני עושה בכל שנה. כל מה שרציתי להגיד אי פעם, כל התובנות שלי, כל המחשבות שלי, פשוט נפלטו החוצה. וכן, דיברתי בקול רם. מזל שלא היה שם אף אחד. ולא שאכפת לי שישמעו, אכפת לי מעצם העובדה שידעו. אולי זה נשמע קטנוני, ומן הסתם זה ברור מאליו, אבל אני שונאת את הצומי הזה. שונאת שמסתכלים עליי במבטים מעצבנים כאלה שמביעים חמלה. שונאת שמחבקים אותי ברגעים הספציפיים האלו, ואני הכי אשנא אם יחזרו הביתה ויגידו "ראית את הבת שלה? איזה מסכנה, ממש רואים שכואב לה." נכון, אז אין בזה בושה, אבל אני לא רוצה להיות נושא דיבור לשיחות כאלה. זכותי. ועד שלא יהיה לי רישיון, אני לא אוכל ללכת ולדבר עם ה"אבן" ישירות. בלי אף אחד. ונקווה שזה יקרה בקרוב, כי לפעמים... אפילו הדקה הזו לא מספיקה.
