מלצרית במצוקה..
שלום לכולם, התחלתי לעבוד במסעדה בחודש האחרון, עבדתי במסעדות גם לפני, אך עממיות, וגם את רוב הזמן העברתי במטבח. ולעניינינו, המסעדה בה אני עובדת ממש נהדרת, הצוות נהדר, האוכל טעים, הכל באמת טוב, אבל משום מה הכל מתפרק לי בין הידיים, אני לא מפסיקה לעשות "פאדיחות". אתמול זה הגיע לשיא כנראה, רשמתי הזמנות על שולחן אחד שבעצם ההזמנה הגיעה משולחן אחר, ועוד ועוד. אני חושבת שמעל שעה דמעות חנקו את גרוני, פשוטו כמשמעו, רק חיכיתי לרגע שאני מסיימת משמרת כדי שאוכל לבכות כהוגן. הרגשת כשלון חרוץ. אחד העובדים עשה לי שיחה בסוף המשמרת..ניסה להרגיע אותי.. ביקש:"תשאירי את הריגשי בבית", ובקשתו מוצדקת, אני באמת משתדלת, אבל אני מרגישה פגיעות כמו שלא הרגשתי קודם. בכל מקרה, עכשיו דיברתי עם מנהלת המסעדה, התנצלתי על אתמול. וכנראה שלא תנתנה לי סמכויות נוספות בזמן הקרוב.. לצערי.. אז נכון, על טעויות משלמים, ובכל זאת.. זה לא מרגיש נכון.. איך משאירים את זה מאחור בתור "עוד משהו לספא לילדים?" אשמח לשמוע חוויות שלכם.. עצות.. כל דבר..
שלום לכולם, התחלתי לעבוד במסעדה בחודש האחרון, עבדתי במסעדות גם לפני, אך עממיות, וגם את רוב הזמן העברתי במטבח. ולעניינינו, המסעדה בה אני עובדת ממש נהדרת, הצוות נהדר, האוכל טעים, הכל באמת טוב, אבל משום מה הכל מתפרק לי בין הידיים, אני לא מפסיקה לעשות "פאדיחות". אתמול זה הגיע לשיא כנראה, רשמתי הזמנות על שולחן אחד שבעצם ההזמנה הגיעה משולחן אחר, ועוד ועוד. אני חושבת שמעל שעה דמעות חנקו את גרוני, פשוטו כמשמעו, רק חיכיתי לרגע שאני מסיימת משמרת כדי שאוכל לבכות כהוגן. הרגשת כשלון חרוץ. אחד העובדים עשה לי שיחה בסוף המשמרת..ניסה להרגיע אותי.. ביקש:"תשאירי את הריגשי בבית", ובקשתו מוצדקת, אני באמת משתדלת, אבל אני מרגישה פגיעות כמו שלא הרגשתי קודם. בכל מקרה, עכשיו דיברתי עם מנהלת המסעדה, התנצלתי על אתמול. וכנראה שלא תנתנה לי סמכויות נוספות בזמן הקרוב.. לצערי.. אז נכון, על טעויות משלמים, ובכל זאת.. זה לא מרגיש נכון.. איך משאירים את זה מאחור בתור "עוד משהו לספא לילדים?" אשמח לשמוע חוויות שלכם.. עצות.. כל דבר..
הייתי חסרת מושג, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, חששתי לגשת ללקוחות, לקח לי זמן עד שלמדתי ללהטט כראוי בין כל המטלות, ולהסתדר בעצמי, וכן, גם התקשיתי לבקש עזרה כשלא הסתדרתי. היה לי קשה לבחון את עצמי כי לא הייתי מורגלת לעבודה שכזאת, ולסטנדרטים כאלו. הרגשתי שאני ממש לא מתפקדת, והתחושות הפסימיות האלו רק פגעו ביכולת שלי להתעלות מעל לכל, ולהשתפר. היום הכל שונה. כל הערה שאני מקבלת (ואני עדיין מקבלת מדי פעם הערות. כולנו בני אדם, כולנו עושים טעויות, המינון שלהן פשוט פוחת עם הזמן) אני מאמצת בחום ומביטה עליה כעל עוד הזדמנות להשתפר, ולהתפתח. אני יודעת שזה נשמע קצת פלצני, אבל באמת שאני מרגישה ככה! אז עצתי לך - נסי ללמוד מכל טעות שאת עושה. תגידי לעצמך שמה שקרה קרה, אי אפשר לשנות את זה, הדבר היחיד שאת יכולה לשלוט בו הוא העתיד (נו טוב, וגם ההווה). אז תקחי את החוויות המבאסות, ותהפכי אותן ללימונדה (בלי יותר מדי pulp כי זה מגעיל)!