זו טענה שיפוטית או לכל הפחות דיאכרונית; אני מדברת סינכרונית
וסמנטית תחבירית: צירופי סמיכות שבהם הנסמך הוא שם עצם כללי והסומך הוא שם עצם פרטי קיימים בהמוניהם בעברית. נכון להיום הם לא קיימים במקרה של שם עצם פרטי של אדם למעט "מלכת אסתר" שאולי נוצר כ"תקלה" אבל הוא נוצר כי "מלכה אסתר" לא הסתדר. לכן הטענה שלי היא שלא מדובר כאן בסוגיה "איכותית" של חוסר היגיון דקדוקי אלא בסוגיה "כמותית" (הם לא רווחים בשפה, לכן אנחנו לא רגילים אליהם).
מנגד, בעבר לא רווחו בשפה צירופי סמיכות שבהם נוסף יידוע לסומך שהוא שם פרטי וכיום זה קורה יותר ויותר בשמות של מקומות וחברות (בעיקר לועזיים) ולעתים אף של אנשים, למשל אם הם הפכו להיות "מוסד" כמו "יום הוולנטיין". אז לך תדע...
וסמנטית תחבירית: צירופי סמיכות שבהם הנסמך הוא שם עצם כללי והסומך הוא שם עצם פרטי קיימים בהמוניהם בעברית. נכון להיום הם לא קיימים במקרה של שם עצם פרטי של אדם למעט "מלכת אסתר" שאולי נוצר כ"תקלה" אבל הוא נוצר כי "מלכה אסתר" לא הסתדר. לכן הטענה שלי היא שלא מדובר כאן בסוגיה "איכותית" של חוסר היגיון דקדוקי אלא בסוגיה "כמותית" (הם לא רווחים בשפה, לכן אנחנו לא רגילים אליהם).
מנגד, בעבר לא רווחו בשפה צירופי סמיכות שבהם נוסף יידוע לסומך שהוא שם פרטי וכיום זה קורה יותר ויותר בשמות של מקומות וחברות (בעיקר לועזיים) ולעתים אף של אנשים, למשל אם הם הפכו להיות "מוסד" כמו "יום הוולנטיין". אז לך תדע...