מלכה דם ערווה
עת הוטל והופל אפריון על צידו היסתער לעברו ההמון הנזעם. חומס למלכתו וגבירתו הנחבית לתופסה ולאונסה במישגל בהמה. עוד סריס אחרון מנסה לגונן, ומוחו נופץ באלה כבדה. עכשיו היא לבד. כבר ניתלשת מקובה. ידיים גסות שחורות ציפורניים, חולפות על בשרה הלבן, והצח, ופיות ושפתיים בצחנת רקב שיניים מבעות בה ללא חסך. כותנת המשי הרך מקורעת ניפרמת, והיא עירומה. כה צחה. לבנה ומבהקת. מלכה ילדה. אף לא עשרים? וכבר נודעה בממלכתה בתאוות יחום מישתולל, כמו בסריסיה המענגים בה כסומים מידי לילה וליל. זה אך תמול כשהתענגה, וכך היא נסחבת בשערותיה לעפר, וראשון כבר עולה, אונסה באחת. איבר מין מכוער ואלים קורע שפתי פות לרווחה כמפץ, מכמית כפתור עינוג נחבא כהיה ולא היה. דמה ניגר, ועת הראשון מופל מעליה הוא מקנח את איברו בכותנתו המרופשת. דם נותר על הבד המוכתם דם. ומה לו עוד להמון למראה דם. הוא נסער אף יותר, מיוזע, ומוטרף ומונשם, ואחד אחר שני עולים ויורדים, בועלים ואונסים ומנוולים את מלכתם. כבר מיזמן היה עליה להיקרע לגזרים, אלא שאגו הגבר עומד לה, וכל אחד בתורו, מישתהה ולו לרגע, לזכור את הרגע, כמו הוא במישגל של ממש. ולא לא, כי אם מאשר מלכתו. היי ככה, הוא מעדן ולו הרף את אלימותו. בביאתו. אוי למראה אינוס המוני ומזוויע, אך המלכה חיה, ולפני אובדן הכרתה מכלכלת צעדיה. עוד בעילות מיספר וינתקו כלי דם בנרתיקה פנימה פנימה. פתע, היא מניעה אגן לגבר העולה, כזונה מיומנת במישגל ניאופים של מופקרת. אנקה עולה בהמון, לחזות בגבירתם מיזדיינת. מגיבה! מיתפתלת, מכווצת ריחמה הניפער ודמה הנוטף נימסך במיציה. והא, באחת, הנה גבר הבועל ואונס, הוא כניכנע. הוא הנאנס. נע מדושן, מזיין כבהמה, אך לא קורע את ומבתק את נרתיקה. כך עוד ועוד אחד. כשלושים כבר אנסוהה, עת המשמר המוזעק שואט בסנדל מסומר במרצפת, מפיץ ההמון בחנית ובחרב, אחד לא יוותר. ודם וצואה מיתערבים בעפר. ההמון המומת מותיר שדה גוויות בציור ביינמי של בוש או ברוייגל. חרדת הס ושתיקה של דממה. רק אחד נותר בועל בעווית, מיתפתל באינוס מלכתו, אחוז אמוק. מודה למיתרחש ואיננו שומט. מזיינה ככלבה על ארבעותיה, ממלמל לה דיברי בהמהה של צמית שזכה לדרגתה של חיה, ומיתמתח ליכדי פורקן לעוד שפיכת סילון של זירמה, ככקודמיו שזרעם המטונף כבר ניגר מירכיה, דביק ומרובב בדמה הניטף. אכן עוד רגע, והיא מקורעת במעיה פנימה. זה סופה, היא יודעת, זה סופו הוא יודע, ואיננו שומט. ממהר אל גבירתו הניכרעת מפקד המישמר, חרב מונפת ביד מלוטשת, ומתיז באיבחה. ראש הצמית מיתגלגל. עינים פקוחות מביטות, במלכה זה אך שיגל. דמו מתיז מעורקי צוואר פועמים, שוטף את שגילתו בזירמה אחרונה, עת המלכה מיתרוממת ועומדת. כמעט מיתמוטטת. שדיה אדומים. ביטנה שטופת זרע ודם וגבבה ופרש צואים. כך, שגופת האחרון בהמון עדיין מפרכסת מטיל מפקד המישמר את גלימתו למערומיה ונושאה איתו לשערי אגדות בטירה. ומיכאן ולהבא, לפיות שתספרנה על אהבתם מאז ולהנה. לילה. בלילה הוא הוא העולה ליצועה. והיא ממתינה. כמעט ילדה בגילה, כבר מנוסה כאלילה. עקבות השפלתה זה אך בוקר, כמו לא היו בה. חבורותיה נימחו בעורה הצח, שנרחץ בחלב. נחיריה מיתרחבים. שוב הינה כמידי לילה, אך רגע, וגבר יכרע בין רגליה. היא מיתפשקת וניפערת, ממש כמו היו סרסיה קמים לתחיה ללקוק נשמות בערוותה. כורע הגבר בתחינה מיתממשת, ומלכתו נאנקת, אכן, לא רק אני, גם הממלכה. הוא מביט בה כלא מאמין סוקר את ירושתה המזומנת, ועוד מספיק להבחין בידה אוחזת התער עת כשהיא מחייכת זו טסה כברק, מדוייקת ומיומנת. ברגע סופו, ידע שגרונו מישתסף. תחי המלכה. שוב דם חם מכסה את שדיה.
עת הוטל והופל אפריון על צידו היסתער לעברו ההמון הנזעם. חומס למלכתו וגבירתו הנחבית לתופסה ולאונסה במישגל בהמה. עוד סריס אחרון מנסה לגונן, ומוחו נופץ באלה כבדה. עכשיו היא לבד. כבר ניתלשת מקובה. ידיים גסות שחורות ציפורניים, חולפות על בשרה הלבן, והצח, ופיות ושפתיים בצחנת רקב שיניים מבעות בה ללא חסך. כותנת המשי הרך מקורעת ניפרמת, והיא עירומה. כה צחה. לבנה ומבהקת. מלכה ילדה. אף לא עשרים? וכבר נודעה בממלכתה בתאוות יחום מישתולל, כמו בסריסיה המענגים בה כסומים מידי לילה וליל. זה אך תמול כשהתענגה, וכך היא נסחבת בשערותיה לעפר, וראשון כבר עולה, אונסה באחת. איבר מין מכוער ואלים קורע שפתי פות לרווחה כמפץ, מכמית כפתור עינוג נחבא כהיה ולא היה. דמה ניגר, ועת הראשון מופל מעליה הוא מקנח את איברו בכותנתו המרופשת. דם נותר על הבד המוכתם דם. ומה לו עוד להמון למראה דם. הוא נסער אף יותר, מיוזע, ומוטרף ומונשם, ואחד אחר שני עולים ויורדים, בועלים ואונסים ומנוולים את מלכתם. כבר מיזמן היה עליה להיקרע לגזרים, אלא שאגו הגבר עומד לה, וכל אחד בתורו, מישתהה ולו לרגע, לזכור את הרגע, כמו הוא במישגל של ממש. ולא לא, כי אם מאשר מלכתו. היי ככה, הוא מעדן ולו הרף את אלימותו. בביאתו. אוי למראה אינוס המוני ומזוויע, אך המלכה חיה, ולפני אובדן הכרתה מכלכלת צעדיה. עוד בעילות מיספר וינתקו כלי דם בנרתיקה פנימה פנימה. פתע, היא מניעה אגן לגבר העולה, כזונה מיומנת במישגל ניאופים של מופקרת. אנקה עולה בהמון, לחזות בגבירתם מיזדיינת. מגיבה! מיתפתלת, מכווצת ריחמה הניפער ודמה הנוטף נימסך במיציה. והא, באחת, הנה גבר הבועל ואונס, הוא כניכנע. הוא הנאנס. נע מדושן, מזיין כבהמה, אך לא קורע את ומבתק את נרתיקה. כך עוד ועוד אחד. כשלושים כבר אנסוהה, עת המשמר המוזעק שואט בסנדל מסומר במרצפת, מפיץ ההמון בחנית ובחרב, אחד לא יוותר. ודם וצואה מיתערבים בעפר. ההמון המומת מותיר שדה גוויות בציור ביינמי של בוש או ברוייגל. חרדת הס ושתיקה של דממה. רק אחד נותר בועל בעווית, מיתפתל באינוס מלכתו, אחוז אמוק. מודה למיתרחש ואיננו שומט. מזיינה ככלבה על ארבעותיה, ממלמל לה דיברי בהמהה של צמית שזכה לדרגתה של חיה, ומיתמתח ליכדי פורקן לעוד שפיכת סילון של זירמה, ככקודמיו שזרעם המטונף כבר ניגר מירכיה, דביק ומרובב בדמה הניטף. אכן עוד רגע, והיא מקורעת במעיה פנימה. זה סופה, היא יודעת, זה סופו הוא יודע, ואיננו שומט. ממהר אל גבירתו הניכרעת מפקד המישמר, חרב מונפת ביד מלוטשת, ומתיז באיבחה. ראש הצמית מיתגלגל. עינים פקוחות מביטות, במלכה זה אך שיגל. דמו מתיז מעורקי צוואר פועמים, שוטף את שגילתו בזירמה אחרונה, עת המלכה מיתרוממת ועומדת. כמעט מיתמוטטת. שדיה אדומים. ביטנה שטופת זרע ודם וגבבה ופרש צואים. כך, שגופת האחרון בהמון עדיין מפרכסת מטיל מפקד המישמר את גלימתו למערומיה ונושאה איתו לשערי אגדות בטירה. ומיכאן ולהבא, לפיות שתספרנה על אהבתם מאז ולהנה. לילה. בלילה הוא הוא העולה ליצועה. והיא ממתינה. כמעט ילדה בגילה, כבר מנוסה כאלילה. עקבות השפלתה זה אך בוקר, כמו לא היו בה. חבורותיה נימחו בעורה הצח, שנרחץ בחלב. נחיריה מיתרחבים. שוב הינה כמידי לילה, אך רגע, וגבר יכרע בין רגליה. היא מיתפשקת וניפערת, ממש כמו היו סרסיה קמים לתחיה ללקוק נשמות בערוותה. כורע הגבר בתחינה מיתממשת, ומלכתו נאנקת, אכן, לא רק אני, גם הממלכה. הוא מביט בה כלא מאמין סוקר את ירושתה המזומנת, ועוד מספיק להבחין בידה אוחזת התער עת כשהיא מחייכת זו טסה כברק, מדוייקת ומיומנת. ברגע סופו, ידע שגרונו מישתסף. תחי המלכה. שוב דם חם מכסה את שדיה.