מלך פדופילוס
הוא הגיע בפנים נפולות, ניכר עליו שרץ זמן רב, כי היה מיוזע. למה נפלו פניך ? היא עזבה אותי, אבא. וזה מה שמעציב אותך ? כן, היא הייתה המון בשבילי, איתה דיברתי על הכל, היא נתנה לי עצות, אליה הלכתי כשהיה לי רע, ועכשיו, עם מי אדבר? מי יתן לי עצת לב? למי אפנה כשרע לי ? שב, בני היקר. אתה מזכיר לי את עצמי, לפני המון שנים, גם אז, סיפר לי סבא, על העולם שאנו חיים פה, בעת שהייתי אובד עצות. וזה הסיפור על המלך פדופילוס. לפני המון המון שנים, בבירת היין, חי המלך פדופילוס, הכל היה לו למלך פדופילוס, ארמון עם ארבע מאות צריחים, משמר כבוד ובו עשרת אלפים חיילים, מזון בשפע ואלפיים טבחים. גם נשים היו לו בשפע למלך, מאה שמנות מאה רזות מאה שחומות מאה לבנות, אך למרות כל זה, דבר לא העלה על פניו חיוך. וזאת למה אבא ? וזאת כי המלך פדופילוס, חשק בבתו שלו. רק איתה הוא נהנה לשוחח, רק היא ידעה לתת לו עצת לב, רק אליה הלך כשהיה רע לו. לילות וימים לא יכול היה להפסיק לחשוב עליה, גם את נפשו היה מעניק לה. אבל משידע שבתו היא, לא העיז. אוי, מסכן,מה אפשר לעשות במצב כזה ? מה לבסוף הוא עשה ? גם המלך פדופילוס לא ידע מה לעשות, לכן הלך לאפרודיטה, אלת האהבה. הלך המלך ביערות, במדבריות, בגשמים, לבדו רק מעט מזון לקח איתו, מקדשה של אפרודיטה היה במרחק רב מבירת היין, וידע כי פתרון מעניקה היא רק לבאים לבדם. שלושה שבועות הלך המלך, ומכשהגיע הסתנוורו עניו מיופיו של המקדש, עיתורי זהב על כולו, לפידים מאש לבנה בערו לכל אורך השביל המוביל למקדש. וואאוו, רגע, ואת אפרודיטה הוא פגש ? לא בני, אפרודיטה מעולם לא נגלתה לבן אנוש, מספרים כי יופיה היה ממיס גם סלעים. רק את קולה הנעים יכול היה לשמוע. "ספר לי סוד מצוקתך, מי האישה אשר אהבת,ומדוע מנעו ממך ידך להשיגה ?" זוהי לא אישה, כי את בתי חשקתי. במשך שעה ארוכה הייתה דממה חרישית, מדי פעם ניסה המלך ללחוש "מלכתי?" אך אין קול ואין עונה. התיישב המלך ברצפת המקדש וחיכה. וכך עברו שעות ושעות.. מה והוא לא התייאש מלחכות ? בני, פעם ידעו, שאין מקום אליו הסבלנות לא תקח אותך. ואכן, עם רדת חצות הלילה, שמע המלך נקישות על רצפת הכסף של המקדש, מיד הוא קם ממקומו, מולו עמדה אפרודיטה, כיסוי בד לבן היה לראשה, ובידה השניה חרב שחורה. פדופילוס נדהם, בשפתיו בקושי יכול היה ללחוש את שמה "אפרודי.." היא החלה להניף את החרב ולסובב אותה, מהר יותר ויותר, היא לחשה מילים שהוא לא הבין "ססאנדרה סין כיטון בפאנדרה נון..." ואז בכל עוצמתה חתכה את המלך פדופילוס בחרבה, לשני חצאים! את החצי האחד זרקה לים הבוער, ואילו החצי השני בנגיעת החרב שכפל את עצמו. בהנפת חרב שניה היכתה בו שוב, וחיברה את החלקים. המלך הביט בידיו ולא ידע מה להגיד.. "חשקת בביתך, מעתה, לא תצטרך עוד אנשים, עצת לב תהיה לך מעצמך בלבד, כשרע יהיה לך, תוכל לפנות רק לעצמך, ורק אתה תוכל להשיב לעצמך את כל אשר איבדת, מעתה לא יהיה לך צורך בביתך לכך". וזהו, בני, המלך שב לארמונו, כשחצי גופו הוא העתק של חצי גופו, מעתה לא חשק יותר בביתו, ומאז ועד היום, בני האדם כולם צאצאיו של פדופילוס, נולדים כשגופם חצוי לשנים, רק הם יכולים לגרום לעצמם להרגיש טוב יותר, כשמצב רוחם רע, רק הם יכולים לתת לעצמם את העצה הטובה ביותר, כדי לשפר את חייהם, רק הם יוכלו באמת להציל את עצמם, כשהם יגיעו לתקופות של שפל. ועכשיו בני, תן לעצמך את העצה הטובה ביותר, אני סומך עליך. לילה טוב.
הוא הגיע בפנים נפולות, ניכר עליו שרץ זמן רב, כי היה מיוזע. למה נפלו פניך ? היא עזבה אותי, אבא. וזה מה שמעציב אותך ? כן, היא הייתה המון בשבילי, איתה דיברתי על הכל, היא נתנה לי עצות, אליה הלכתי כשהיה לי רע, ועכשיו, עם מי אדבר? מי יתן לי עצת לב? למי אפנה כשרע לי ? שב, בני היקר. אתה מזכיר לי את עצמי, לפני המון שנים, גם אז, סיפר לי סבא, על העולם שאנו חיים פה, בעת שהייתי אובד עצות. וזה הסיפור על המלך פדופילוס. לפני המון המון שנים, בבירת היין, חי המלך פדופילוס, הכל היה לו למלך פדופילוס, ארמון עם ארבע מאות צריחים, משמר כבוד ובו עשרת אלפים חיילים, מזון בשפע ואלפיים טבחים. גם נשים היו לו בשפע למלך, מאה שמנות מאה רזות מאה שחומות מאה לבנות, אך למרות כל זה, דבר לא העלה על פניו חיוך. וזאת למה אבא ? וזאת כי המלך פדופילוס, חשק בבתו שלו. רק איתה הוא נהנה לשוחח, רק היא ידעה לתת לו עצת לב, רק אליה הלך כשהיה רע לו. לילות וימים לא יכול היה להפסיק לחשוב עליה, גם את נפשו היה מעניק לה. אבל משידע שבתו היא, לא העיז. אוי, מסכן,מה אפשר לעשות במצב כזה ? מה לבסוף הוא עשה ? גם המלך פדופילוס לא ידע מה לעשות, לכן הלך לאפרודיטה, אלת האהבה. הלך המלך ביערות, במדבריות, בגשמים, לבדו רק מעט מזון לקח איתו, מקדשה של אפרודיטה היה במרחק רב מבירת היין, וידע כי פתרון מעניקה היא רק לבאים לבדם. שלושה שבועות הלך המלך, ומכשהגיע הסתנוורו עניו מיופיו של המקדש, עיתורי זהב על כולו, לפידים מאש לבנה בערו לכל אורך השביל המוביל למקדש. וואאוו, רגע, ואת אפרודיטה הוא פגש ? לא בני, אפרודיטה מעולם לא נגלתה לבן אנוש, מספרים כי יופיה היה ממיס גם סלעים. רק את קולה הנעים יכול היה לשמוע. "ספר לי סוד מצוקתך, מי האישה אשר אהבת,ומדוע מנעו ממך ידך להשיגה ?" זוהי לא אישה, כי את בתי חשקתי. במשך שעה ארוכה הייתה דממה חרישית, מדי פעם ניסה המלך ללחוש "מלכתי?" אך אין קול ואין עונה. התיישב המלך ברצפת המקדש וחיכה. וכך עברו שעות ושעות.. מה והוא לא התייאש מלחכות ? בני, פעם ידעו, שאין מקום אליו הסבלנות לא תקח אותך. ואכן, עם רדת חצות הלילה, שמע המלך נקישות על רצפת הכסף של המקדש, מיד הוא קם ממקומו, מולו עמדה אפרודיטה, כיסוי בד לבן היה לראשה, ובידה השניה חרב שחורה. פדופילוס נדהם, בשפתיו בקושי יכול היה ללחוש את שמה "אפרודי.." היא החלה להניף את החרב ולסובב אותה, מהר יותר ויותר, היא לחשה מילים שהוא לא הבין "ססאנדרה סין כיטון בפאנדרה נון..." ואז בכל עוצמתה חתכה את המלך פדופילוס בחרבה, לשני חצאים! את החצי האחד זרקה לים הבוער, ואילו החצי השני בנגיעת החרב שכפל את עצמו. בהנפת חרב שניה היכתה בו שוב, וחיברה את החלקים. המלך הביט בידיו ולא ידע מה להגיד.. "חשקת בביתך, מעתה, לא תצטרך עוד אנשים, עצת לב תהיה לך מעצמך בלבד, כשרע יהיה לך, תוכל לפנות רק לעצמך, ורק אתה תוכל להשיב לעצמך את כל אשר איבדת, מעתה לא יהיה לך צורך בביתך לכך". וזהו, בני, המלך שב לארמונו, כשחצי גופו הוא העתק של חצי גופו, מעתה לא חשק יותר בביתו, ומאז ועד היום, בני האדם כולם צאצאיו של פדופילוס, נולדים כשגופם חצוי לשנים, רק הם יכולים לגרום לעצמם להרגיש טוב יותר, כשמצב רוחם רע, רק הם יכולים לתת לעצמם את העצה הטובה ביותר, כדי לשפר את חייהם, רק הם יוכלו באמת להציל את עצמם, כשהם יגיעו לתקופות של שפל. ועכשיו בני, תן לעצמך את העצה הטובה ביותר, אני סומך עליך. לילה טוב.