דומני ש...
מקובל באמת לראות בקרב סטאלינגראד את המפנה המוראלי במלחמה ואת קורסק כמפנה (הסופי...) הצבאי במלחמה. בנקודה זו, אם כבר אנחנו מדברים על זה, אנחנו נכנסים יותר לשיקולי כבוד לאומי וגאווה לאומית. הגרמנים, בדרך כלל, טוענים שסטאלינגראד היתה "רק" מפנה מוראלי, בעוד שקורסק היתה המפנה הצבאי. הרוסים, בדרך כלל, טוענים ההיפך. סטאלינגראד היתה המפנה המוראלי והצבאי גם יחד. למעשה, אין כאן כל כך סתירה לדעתי. א. המציאות היא, שאחרי כיתור הארמיה השישית - דהיינו חיסול האיום על סטאלינגראד, ירד בהרבה הסיכוי הממשי של היטלר לנצח במלחמה. לא שקודם היה סיכוי כזה, אבל אחרי הארמיה השישית יותר אנשים שהיו אמורים לשים לב לזה - שמו לב לזה. ב. המציאות האחרת היא, והיא די ברורה, שקרב קורסק היה המפנה המכריע והעיקרי מבחינה צבאית טהורה. ג. אבל, כאן אנחנו נכנסים לענין הלאומי. הגרמנים, למרות הכחשותיו של היטלר בנאום בבית הבירה במינכן ביום השנה לפוטש - שם אמר כי הוא רוצה לכבוש את סטלינגרד לא משום מה שהיא מסמלת אלא משום צורך צבאי גרידא - ראו בסטלינגרד סמל. אם לא כולם, לפחות חלק מכריע מהם. כמוהם הרוסים, שהפכו את סטלינגרד לפסגתה של 'המלחמה ההירואית הגדולה' או 'המלחמה הפטריוטית הגדולה', ראו בסטליגנראד סמל, לא רק משום שמה ומה שסימלה עבור סטלין, אלא גם משום שהיו משוכנעים ברובם (על פי העדויות. גם ביוור וגם וורט ואחרים מאשרים את הנקודה הזו) בכל לב, שאחרי הוולגה - אין לאן לסגת. כך שלגרמנים לא נוח לומר שהקרב הזה היה המכריע ואילו לרוסים אין דבר נוח מזה. ד. אבל, גם אם נאמר שסטלינגראד היתה *רק* המפנה המוראלי, דומני שמכתביהם של מפקדי הצבא האדום משמע שהדבר העיקרי שחסר לחייליהם היה המוראל. כך שלכולי עלמא תרמה סטאלינגראד תרומה מכרעת לנצחון הסופי. גם מבחינת המערב ואמונו בבריה"מ, עקשנותה ונחישותה להלחם היתה לסטאלינגראד משמעות רבה (וגם כאן, ניתן לראות אישוש לעובדה הזו אצל ביוור וורט). (אגב, מט"ח ובית לוחמי הגטאות טוענים ש"נצחונו של הצבא הסובייטי ליד סטאלינגרד, נובמבר 1942 - 2 בפברואר 1943, היה נקודת המפנה במערכה כולה.")