ילדה צהובה
New member
מלאך שלי..
אי אפשר להאמין.. עוד יום שישי שמגיע.. עוד דיכאון שמתחיל.. שוב, רק בגלל אותן זיכרונות מאותו יום שישי מקולל... אותו יום שישי מלפניי 11 חודשים.. מאותו יום שנלקחת ממני... לפעמים אני מוצאת את עצמי כותבת רק בשביל לנסות להקל על הכאב.. ולו בטיפה... לרוב, זה בכלל לא עוזר. הזיכרונות ממך, השטויות שהיית עושה, אופן הדיבור שלך, ההליכה, ההתנהגות.. הכל עדיין חרוט לי בראש... ובלב... הצחוק שלך, החיוך המדהים.. דברים שנלקחו מאיתנו כל כך מהר..
11 חודשים בלעדייך.. מי היה מאמין...? הראש עדיין לא מעכל.. הלב מסרב להמשיך הלאה ולהתגבר.. לא מוכן להותיר אותך מאחור, לא מוכן לתת לחיוך שלך לדעוך.. "גם אם אתה לא כאן לצידי, תמיד תחייה בתוך ליבי".. רענני שלי... כבר לא נשארו לי מילים בשביל לתאר אותך.. בשביל לתאר את הגעגועים, את הכאב, את הזיכרונות.. את כל הרגעים שחלקנו יחד, את כל הפעמים שהצחקת והכעסת בו זמנית... השבוע הזה היה אחד השבועות הקשים שידעתי בתקופה הזו.. גם האזכרה שלך בבית, גם ההגעה לבית העלמין יום אחרי.. ובעיקר, בעיקר מה שסיפרה לי חברה... היינו צריכים להגיד עבודה בספרות ובסופה לכתוב איזה דעה אישית שלנו, משהו מהלב... רענן כתב כזה דבר... "הדור של היום התדרדר, יש הרבה אנשים לא שפויים בעולם, לכו תדעו.. אולי יקרה מצב שתלכו למועדון וירצחו אותכם שם"... אז זה לא קרה למישהו אחר, זה קרה לו עצמו... לא יודעת איך, לא נתפסת העובדה הזו שהוא כתב את זה וזה קרה לו.. למה דווקא לו... איך בן אדם מסוגל להחליט שהוא לוקח חיים של מישהו אחר לידיים.. איך אלוקים נותן לדבר כזה לקרות.... למה דווקא את הטובים ביותר... נמאס לי מכל השאלות האלו, נמאס לי מהכאב, נמאס לי מהדיכאונות, נמאס לי מהגעגועים.. אני רוצה להיות לידו... בבית העלמין הייתי כל כך קרובה, אבל כל כך רחוקה בו זמנית.. כל כך רציתי לגעת בך, לראות אותך, את החיוך שלך.. את הצחוק שלך.. הלב שלי לא מפסיק לבכות.. רענני שלי.. פחות או יותר בשעה הזו בדיוק נלקחת מאיתנו... כל פעם מחדש הדיכאון תוקף אותי בזמן הזה.. להיכנס לחדר שלך.. לראות את הכל מסודר אותו הדבר.. את המדליות שלך על הקיר.. את התמונה שלך שם.. ולדעת, לדעת שיותר לא תזכה להיכנס לשם.. לא תישן על המיטה שלך, לא תהייה במחשב שלך, לא תלמד למבחנים... ילד קטן.. איך אפשר להמשיך הלאה בלעדייך...? בשביל מה בכלל לנסות... אין טעם לעולם הזה בלעדייך אין טעם לחיים האלו בלעדייך אבל הבטחתי... הבטחתי לעצמי.. ובעיקר, הבטחתי לך.. שנה אני נותנת לעצמי. שנה שלמה לחיות עם הכאב, אחרי זה - אני צריכה להתחיל להתמודד ולהשתנות. ללמוד לחיות עם העובדה שאתה לא כאן, להבין את זה, לעכל את זה, לנסות להמשיך הלאה - ולהצליח. כי אם לא בשבילי, אז לפחות בשבילך.. כי זה מה שאתה היית רוצה, וזה מה שבאמת חשוב לי. החיים שלי השתנו בזכותך, לטובה ולרעה. השתנו בעקבות ההכרות שלי איתך, והשתנו בעקבות הלמידה של החיים בלעדייך.. הייתי חוזרת על זה עוד מאה אלף פעם אם היה צריך. הייתי מוכנה לעבור הכל מההתחלה בשבילך. בינתיים, נשאר לי עוד חודש אחד לשקוע בכאב ובסבל ולנסות לברוח מהמציאות כל פעם מחדש... בחודש הבא, שנה בלעדייך, יהיה סוף של שנה עצובה, של שנה עם הרבה כאב, הרבה דמעות, הרבה געגועים, זיכרונות.. אבל גם עם הבנה שלמרות הכל, אני צריכה להמשיך הלאה, בשבילך. כי אתה לא היית רוצה לראות אותי עצובה, ולא היית רוצה לראות אותי בדיכאון.. על אחת כמה וכמה שלא בגללך.. והשנה הזו, יחד עם כל הדברים שנאלצתי להתמודד איתם, גם הבנתי מהם ערך חיי האדם באמת ועד כמה צריך לנצל כל דקה בחיים האלו. אותך אני לא יכולה להחזיר.. אבל גם אי אפשר לשכוח. אני מבטיחה חיים שלי. מבטיחה לזכור תמיד, מבטיחה להזכיר לכולם, מבטיחה לשאת את שמך בתוך ליבי, ולהאמין - שטוב לך שם למעלה. מתי שהוא, אנחנו עוד ניפגש... אבל עד אז... הלב שלי ימשיך להתגעגע ולכאוב.. אבל גם ילמד להסתדר בלעדייך.. מבטיחה לזכור ולא לשכוח, מבטיחה לאהוב תמיד, ובעיקר - מבטיחה ללכת בדרך שלך אוהבת יותר מתמיד, מורן.
אי אפשר להאמין.. עוד יום שישי שמגיע.. עוד דיכאון שמתחיל.. שוב, רק בגלל אותן זיכרונות מאותו יום שישי מקולל... אותו יום שישי מלפניי 11 חודשים.. מאותו יום שנלקחת ממני... לפעמים אני מוצאת את עצמי כותבת רק בשביל לנסות להקל על הכאב.. ולו בטיפה... לרוב, זה בכלל לא עוזר. הזיכרונות ממך, השטויות שהיית עושה, אופן הדיבור שלך, ההליכה, ההתנהגות.. הכל עדיין חרוט לי בראש... ובלב... הצחוק שלך, החיוך המדהים.. דברים שנלקחו מאיתנו כל כך מהר..
11 חודשים בלעדייך.. מי היה מאמין...? הראש עדיין לא מעכל.. הלב מסרב להמשיך הלאה ולהתגבר.. לא מוכן להותיר אותך מאחור, לא מוכן לתת לחיוך שלך לדעוך.. "גם אם אתה לא כאן לצידי, תמיד תחייה בתוך ליבי".. רענני שלי... כבר לא נשארו לי מילים בשביל לתאר אותך.. בשביל לתאר את הגעגועים, את הכאב, את הזיכרונות.. את כל הרגעים שחלקנו יחד, את כל הפעמים שהצחקת והכעסת בו זמנית... השבוע הזה היה אחד השבועות הקשים שידעתי בתקופה הזו.. גם האזכרה שלך בבית, גם ההגעה לבית העלמין יום אחרי.. ובעיקר, בעיקר מה שסיפרה לי חברה... היינו צריכים להגיד עבודה בספרות ובסופה לכתוב איזה דעה אישית שלנו, משהו מהלב... רענן כתב כזה דבר... "הדור של היום התדרדר, יש הרבה אנשים לא שפויים בעולם, לכו תדעו.. אולי יקרה מצב שתלכו למועדון וירצחו אותכם שם"... אז זה לא קרה למישהו אחר, זה קרה לו עצמו... לא יודעת איך, לא נתפסת העובדה הזו שהוא כתב את זה וזה קרה לו.. למה דווקא לו... איך בן אדם מסוגל להחליט שהוא לוקח חיים של מישהו אחר לידיים.. איך אלוקים נותן לדבר כזה לקרות.... למה דווקא את הטובים ביותר... נמאס לי מכל השאלות האלו, נמאס לי מהכאב, נמאס לי מהדיכאונות, נמאס לי מהגעגועים.. אני רוצה להיות לידו... בבית העלמין הייתי כל כך קרובה, אבל כל כך רחוקה בו זמנית.. כל כך רציתי לגעת בך, לראות אותך, את החיוך שלך.. את הצחוק שלך.. הלב שלי לא מפסיק לבכות.. רענני שלי.. פחות או יותר בשעה הזו בדיוק נלקחת מאיתנו... כל פעם מחדש הדיכאון תוקף אותי בזמן הזה.. להיכנס לחדר שלך.. לראות את הכל מסודר אותו הדבר.. את המדליות שלך על הקיר.. את התמונה שלך שם.. ולדעת, לדעת שיותר לא תזכה להיכנס לשם.. לא תישן על המיטה שלך, לא תהייה במחשב שלך, לא תלמד למבחנים... ילד קטן.. איך אפשר להמשיך הלאה בלעדייך...? בשביל מה בכלל לנסות... אין טעם לעולם הזה בלעדייך אין טעם לחיים האלו בלעדייך אבל הבטחתי... הבטחתי לעצמי.. ובעיקר, הבטחתי לך.. שנה אני נותנת לעצמי. שנה שלמה לחיות עם הכאב, אחרי זה - אני צריכה להתחיל להתמודד ולהשתנות. ללמוד לחיות עם העובדה שאתה לא כאן, להבין את זה, לעכל את זה, לנסות להמשיך הלאה - ולהצליח. כי אם לא בשבילי, אז לפחות בשבילך.. כי זה מה שאתה היית רוצה, וזה מה שבאמת חשוב לי. החיים שלי השתנו בזכותך, לטובה ולרעה. השתנו בעקבות ההכרות שלי איתך, והשתנו בעקבות הלמידה של החיים בלעדייך.. הייתי חוזרת על זה עוד מאה אלף פעם אם היה צריך. הייתי מוכנה לעבור הכל מההתחלה בשבילך. בינתיים, נשאר לי עוד חודש אחד לשקוע בכאב ובסבל ולנסות לברוח מהמציאות כל פעם מחדש... בחודש הבא, שנה בלעדייך, יהיה סוף של שנה עצובה, של שנה עם הרבה כאב, הרבה דמעות, הרבה געגועים, זיכרונות.. אבל גם עם הבנה שלמרות הכל, אני צריכה להמשיך הלאה, בשבילך. כי אתה לא היית רוצה לראות אותי עצובה, ולא היית רוצה לראות אותי בדיכאון.. על אחת כמה וכמה שלא בגללך.. והשנה הזו, יחד עם כל הדברים שנאלצתי להתמודד איתם, גם הבנתי מהם ערך חיי האדם באמת ועד כמה צריך לנצל כל דקה בחיים האלו. אותך אני לא יכולה להחזיר.. אבל גם אי אפשר לשכוח. אני מבטיחה חיים שלי. מבטיחה לזכור תמיד, מבטיחה להזכיר לכולם, מבטיחה לשאת את שמך בתוך ליבי, ולהאמין - שטוב לך שם למעלה. מתי שהוא, אנחנו עוד ניפגש... אבל עד אז... הלב שלי ימשיך להתגעגע ולכאוב.. אבל גם ילמד להסתדר בלעדייך.. מבטיחה לזכור ולא לשכוח, מבטיחה לאהוב תמיד, ובעיקר - מבטיחה ללכת בדרך שלך אוהבת יותר מתמיד, מורן.