מכתב
ז. ב"ה כ"ד אָב תשי"ח. לִכְבוֹד בַּת עֵינַי, הַצּוֹפֶה לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ חָכְמָתוֹ הַצְּפוּנָה מֵעֵין כֹּל וַעֲלוּמָה. שָׁלוֹם וְחַיִּים אֲמִתִּיִּים לְאֹרֶךְ יָמִים. הַזְּמַן הוֹלֵךְ וְהוֹמֶה וְרָץ וּפוֹרֵחַ מְאֹד, וְהַגּוּף - אֶפְשָׁר עַכְשָׁו בָּא יוֹמוֹ. חֲזַק וֶאֱמַץ לִבְרֹחַ בִּזְרִיזוּת אֶל הַצַּדִּיק הֶחָכָם הָאֱמֶת שֶׁהוּא רוֹפֵא מֻמְחֶה גָּדוֹל כָּל-כָּךְ שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיא כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים שֶׁזָּרַק הַס"מ וְחֵילוֹתָיו לְתוֹךְ מֹחֵנוּ וְלִבֵּנוּ, וּלְרַפְּאוֹתֵנוּ בִּשְׁלֵמוּת בַּעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה. רֹב בְּנֵי יִשּׁוּב הָעוֹלָם הֵם תּוֹעִים הַרְבֵּה מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת בְּכָל מִינֵי הַטְעָאוֹת וְשִׁבּוּשִׁים וְדֵעוֹת זָרוֹת וּסְבָרוֹת כָּזְבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וְטָעוּת, וְהֵם תּוֹעִים מַמָּשׁ בַּמִּדְבָּר וְדַרְכֵי מָוֶת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינָם מַרְגִּישִׁים כְּלָל שֶׁהֵם תּוֹעִים בַּמִּדְבָּר, רַק אַדְרַבָּא נִדְמֶה לָהֶם שֶׁזֶּה עִקַּר הַיִּשּׁוּב. וְהִנֵּה הַבַּעַל-תְּפִלָּה שֶׁהָיָה כָּל עִנְיָנָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו רַק בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי וְהַנִּצְחִי, וְהָיָה עוֹסֵק תָּמִיד בִּתְפִלּוֹת וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הָיָה יוֹשֵׁב חוּץ לַיִּשּׁוּב, רַק שֶׁהָיָה רָגִיל לִכְנֹס לַיִּשּׁוּב בִּשְׁבִיל לְקָרֵב בְּנֵי-אָדָם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְהָיָה מַרְבֶּה לְדַבֵּר עַל לִבָּם דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת כָּאֵלּוּ עַד שֶׁנִּכְנְסוּ דְּבָרָיו בְּאָזְנָם. וּמִי שֶׁנִּתְרַצָּה עִמּוֹ הוֹלִיכוֹ תֵּיכֶף לִמְקוֹמוֹ שֶׁהָיָה לוֹ חוּץ לַיִּשּׁוּב, כִּי רֹב בְּנֵי הַיִּשּׁוּב הֵם רְחוֹקִים מְאֹד מֵהַתַּכְלִית הָאֱמֶת. וְכָל הַנְהָגוֹתָיו שֶׁל הַבַּעַל-תְּפִלָּה וַאֲנָשָׁיו הָיָה מַמָּשׁ לְהֵפֶךְ מִמִּנְהַג יִשּׁוּב הָעוֹלָם, שֶׁרֻבָּם נִמְשָׁכִים אַחַר הַבְלֵי עוֹלָם וְתַעֲנוּגָיו וְתַאֲווֹתָיו. וְעַל כֵּן הָיָה מְקוֹם הַבַּעַל-תְּפִלָּה וַאֲנָשָׁיו חוּץ מִן הַיִּשּׁוּב. מֵעֵת שֶׁהָרוּחַ סְעָרָה הַגְּדוֹלָה בִּלְבֵּל וְהָפַךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם לְגַמְרֵי מִסִּדְרוֹ הָאֱמֶת, וְכָל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם נִתְבַּלְבְּלוּ וְנִתְפָּרְדוּ וְנֶחְלְקוּ לְכִתּוֹת-כִּתּוֹת לְעִנְיַן הַחֲקִירָה מַה הוּא הַתַּכְלִית, וְכֻלָּם נִתְעוּ וְנָבוֹכוּ מְאֹד מְאֹד עַל-יְדֵי תַּאֲווֹתֵיהֶם הָרָעוֹת שֶׁהִתְעוּ אוֹתָם לְדֵעוֹת זָרוֹת כָּזְבוֹת שֶׁל שְׁטוּת וְטָעֻיּוֹת. קְצָת מֵהֶם נִתְעוּ וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא כָּבוֹד - לִהְיוֹת רוֹדֵף בְּיוֹתֵר אַחֲרֵי הַכָּבוֹד וּלְהַשִּׂיגוֹ, חַס וְשָׁלוֹם. וְהָיָה לָהֶם הוֹכָחוֹת וּרְאָיוֹת וּסְבָרוֹת עַל זֶה. וּקְצָת אָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא רְצִיחָה וְכַעַס וְאַכְזָרִיּוּת וַאֲבִירַת הַלֵּב. וּקְצָת אָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא מִשְׁגָּל, וְהָיָה לָהֶם גַּם כֵּן סְבָרוֹת רַבּוֹת עַל זֶה. וְכֵן כָּל הַכִּתּוֹת אֲשֶׁר נָבוֹכוּ מְאֹד וְנִשְׁתַּבְּשׁוּ בְּעִנְיַן הַתַּכְלִית, וְכָל אַחַת הָיָה לָהֶם סְבָרוֹת רַבּוֹת עַל טָעוּתָם, עַד שֶׁאֶפְשָׁר לִטְעוֹת בָּהֶם בֶּאֱמֶת. וּבְיוֹתֵר מִכֻּלָּם נִשְׁתַּבְּשׁוּ וְנָבוֹכוּ מְאֹד הַכַּת שֶׁבָּחֲרוּ לָהֶם שֶׁהַמָּמוֹן הוּא הַתַּכְלִית, עַד שֶׁעָשׂוּ לְהַמָּמוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה וֶאֱלָקוּת גָּמוּר, חַס וְשָׁלוֹם. וְכָל הַמַּעֲלָה וְהַחֲשִׁיבוּת אֶצְלָם רַק כְּפִי הַמָּמוֹן, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ רַק מָמוֹן מְעַט, וּבִפְרָט מִי שֶׁהוּא עָנִי לְגַמְרֵי אֵינוֹ כְּלָל בְּגֶדֶר הָאָדָם, כְּפִי שְׁטוּת דַּעְתָּם. וְאַשְׁרֵי לְהַכַּת הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהִסְכִּימָה דַּעְתָּם לַתַּכְלִית הָאֱמֶת בֶּאֱמֶת וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא רַק לַעֲסֹק בִּתְפִלָּה וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל בֶּרֶךְ וְכוּ', וּבָחֲרוּ לָהֶם הַבַּעַל-תְּפִלָּה לְמֶלֶךְ שֶׁהוּא הָיָה צַדִּיק גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ מְאֹד. וְעַל-יְדֵי הַבַּעַל-תְּפִלָּה וְהַכַּת שֶׁלּוֹ נִתַּקְּנוּ כָּל הַכִּתּוֹת וְיָצְאוּ מֵהַשְּׁטוּת וְהַטָּעוּת שֶׁלָּהֶם וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְחָזַר כָּל הָעוֹלָם לְתַכְלִית תִּקּוּנוֹ בִּשְׁלֵמוּת.
ז. ב"ה כ"ד אָב תשי"ח. לִכְבוֹד בַּת עֵינַי, הַצּוֹפֶה לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ חָכְמָתוֹ הַצְּפוּנָה מֵעֵין כֹּל וַעֲלוּמָה. שָׁלוֹם וְחַיִּים אֲמִתִּיִּים לְאֹרֶךְ יָמִים. הַזְּמַן הוֹלֵךְ וְהוֹמֶה וְרָץ וּפוֹרֵחַ מְאֹד, וְהַגּוּף - אֶפְשָׁר עַכְשָׁו בָּא יוֹמוֹ. חֲזַק וֶאֱמַץ לִבְרֹחַ בִּזְרִיזוּת אֶל הַצַּדִּיק הֶחָכָם הָאֱמֶת שֶׁהוּא רוֹפֵא מֻמְחֶה גָּדוֹל כָּל-כָּךְ שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיא כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים שֶׁזָּרַק הַס"מ וְחֵילוֹתָיו לְתוֹךְ מֹחֵנוּ וְלִבֵּנוּ, וּלְרַפְּאוֹתֵנוּ בִּשְׁלֵמוּת בַּעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה. רֹב בְּנֵי יִשּׁוּב הָעוֹלָם הֵם תּוֹעִים הַרְבֵּה מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת בְּכָל מִינֵי הַטְעָאוֹת וְשִׁבּוּשִׁים וְדֵעוֹת זָרוֹת וּסְבָרוֹת כָּזְבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וְטָעוּת, וְהֵם תּוֹעִים מַמָּשׁ בַּמִּדְבָּר וְדַרְכֵי מָוֶת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינָם מַרְגִּישִׁים כְּלָל שֶׁהֵם תּוֹעִים בַּמִּדְבָּר, רַק אַדְרַבָּא נִדְמֶה לָהֶם שֶׁזֶּה עִקַּר הַיִּשּׁוּב. וְהִנֵּה הַבַּעַל-תְּפִלָּה שֶׁהָיָה כָּל עִנְיָנָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו רַק בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי וְהַנִּצְחִי, וְהָיָה עוֹסֵק תָּמִיד בִּתְפִלּוֹת וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הָיָה יוֹשֵׁב חוּץ לַיִּשּׁוּב, רַק שֶׁהָיָה רָגִיל לִכְנֹס לַיִּשּׁוּב בִּשְׁבִיל לְקָרֵב בְּנֵי-אָדָם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְהָיָה מַרְבֶּה לְדַבֵּר עַל לִבָּם דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת כָּאֵלּוּ עַד שֶׁנִּכְנְסוּ דְּבָרָיו בְּאָזְנָם. וּמִי שֶׁנִּתְרַצָּה עִמּוֹ הוֹלִיכוֹ תֵּיכֶף לִמְקוֹמוֹ שֶׁהָיָה לוֹ חוּץ לַיִּשּׁוּב, כִּי רֹב בְּנֵי הַיִּשּׁוּב הֵם רְחוֹקִים מְאֹד מֵהַתַּכְלִית הָאֱמֶת. וְכָל הַנְהָגוֹתָיו שֶׁל הַבַּעַל-תְּפִלָּה וַאֲנָשָׁיו הָיָה מַמָּשׁ לְהֵפֶךְ מִמִּנְהַג יִשּׁוּב הָעוֹלָם, שֶׁרֻבָּם נִמְשָׁכִים אַחַר הַבְלֵי עוֹלָם וְתַעֲנוּגָיו וְתַאֲווֹתָיו. וְעַל כֵּן הָיָה מְקוֹם הַבַּעַל-תְּפִלָּה וַאֲנָשָׁיו חוּץ מִן הַיִּשּׁוּב. מֵעֵת שֶׁהָרוּחַ סְעָרָה הַגְּדוֹלָה בִּלְבֵּל וְהָפַךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם לְגַמְרֵי מִסִּדְרוֹ הָאֱמֶת, וְכָל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם נִתְבַּלְבְּלוּ וְנִתְפָּרְדוּ וְנֶחְלְקוּ לְכִתּוֹת-כִּתּוֹת לְעִנְיַן הַחֲקִירָה מַה הוּא הַתַּכְלִית, וְכֻלָּם נִתְעוּ וְנָבוֹכוּ מְאֹד מְאֹד עַל-יְדֵי תַּאֲווֹתֵיהֶם הָרָעוֹת שֶׁהִתְעוּ אוֹתָם לְדֵעוֹת זָרוֹת כָּזְבוֹת שֶׁל שְׁטוּת וְטָעֻיּוֹת. קְצָת מֵהֶם נִתְעוּ וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא כָּבוֹד - לִהְיוֹת רוֹדֵף בְּיוֹתֵר אַחֲרֵי הַכָּבוֹד וּלְהַשִּׂיגוֹ, חַס וְשָׁלוֹם. וְהָיָה לָהֶם הוֹכָחוֹת וּרְאָיוֹת וּסְבָרוֹת עַל זֶה. וּקְצָת אָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא רְצִיחָה וְכַעַס וְאַכְזָרִיּוּת וַאֲבִירַת הַלֵּב. וּקְצָת אָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא מִשְׁגָּל, וְהָיָה לָהֶם גַּם כֵּן סְבָרוֹת רַבּוֹת עַל זֶה. וְכֵן כָּל הַכִּתּוֹת אֲשֶׁר נָבוֹכוּ מְאֹד וְנִשְׁתַּבְּשׁוּ בְּעִנְיַן הַתַּכְלִית, וְכָל אַחַת הָיָה לָהֶם סְבָרוֹת רַבּוֹת עַל טָעוּתָם, עַד שֶׁאֶפְשָׁר לִטְעוֹת בָּהֶם בֶּאֱמֶת. וּבְיוֹתֵר מִכֻּלָּם נִשְׁתַּבְּשׁוּ וְנָבוֹכוּ מְאֹד הַכַּת שֶׁבָּחֲרוּ לָהֶם שֶׁהַמָּמוֹן הוּא הַתַּכְלִית, עַד שֶׁעָשׂוּ לְהַמָּמוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה וֶאֱלָקוּת גָּמוּר, חַס וְשָׁלוֹם. וְכָל הַמַּעֲלָה וְהַחֲשִׁיבוּת אֶצְלָם רַק כְּפִי הַמָּמוֹן, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ רַק מָמוֹן מְעַט, וּבִפְרָט מִי שֶׁהוּא עָנִי לְגַמְרֵי אֵינוֹ כְּלָל בְּגֶדֶר הָאָדָם, כְּפִי שְׁטוּת דַּעְתָּם. וְאַשְׁרֵי לְהַכַּת הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהִסְכִּימָה דַּעְתָּם לַתַּכְלִית הָאֱמֶת בֶּאֱמֶת וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא רַק לַעֲסֹק בִּתְפִלָּה וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל בֶּרֶךְ וְכוּ', וּבָחֲרוּ לָהֶם הַבַּעַל-תְּפִלָּה לְמֶלֶךְ שֶׁהוּא הָיָה צַדִּיק גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ מְאֹד. וְעַל-יְדֵי הַבַּעַל-תְּפִלָּה וְהַכַּת שֶׁלּוֹ נִתַּקְּנוּ כָּל הַכִּתּוֹת וְיָצְאוּ מֵהַשְּׁטוּת וְהַטָּעוּת שֶׁלָּהֶם וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְחָזַר כָּל הָעוֹלָם לְתַכְלִית תִּקּוּנוֹ בִּשְׁלֵמוּת.
, כי על-ידי שעבוד וגלות הדעת מבלבל. אבל בשבת הוא חרות, וכשיש חרות ואין שעבוד וגלות, אזי הדעת שלם כנ"ל. ועקר החרות - על-ידי התענוג והשמחה של שבת, בחינת (ישעיה נ"ח) : "אז תתענג על ה'", הנאמר בשבת. ועל-ידי-זה נעשה חרות, בבחינת (שם נ"ה) : "כי בשמחה תצאו", שעל-ידי שמחה יוצאין לחרות. וכשיש חרות, הדעת בשלמות כנ"ל ואזי היראה כראוי, בבחינת ירא שבת (תקוני-זהר תקון ט) , כי אז היראה בלי כסילות שיש בימי החל, כי עקר הכסילות מחמת השעבוד כנ"ל. ובזה מעלין היראות הנפולות, דהינו מה שיראים לפעמים משר וכדומה, כי על-ידי הדעת מרימין אותן. ועקר הדעת הוא בשבת על-ידי השמחה, שעל-ידי-זה יש חרות ואזי הדעת בשלמות כנ"ל: והכלל, שצריך לנהג שמחה גדולה בשבת-קדש, ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל. רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג, הן אכילה ושתיה, הן מלבושים כפי מה שיכול. כי אכילת שבת היא כלה רוחניות, כלו קדש, ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חל, כמבאר במקום אחר (לעיל בסימן נו, ובסימן רעז, ועין זהר ויקהל דף ריח ובמק"מ שם) : דרך השם יתברך להביט על הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם-כן מה שאינו טוב, אינו מסתכל על זה. כמו שכתוב (במדבר כ"ג) : "לא הביט און ביעקב". (א) (א) ע' ילקוט ובתד"א רבה פ"א. מכל-שכן שהאדם אסור לו להביט על חברו לרעה, למצא בו דוקא מה שאינו טוב ולחפש למצא פגמים בעבודת חברו, רק אדרבא, מחיב להביט רק על הטוב. ולזה טובה גדולה שיש טבע והשגחה. כי כשהאדם עושה טוב, אזי מנהיג אותו בהשגחה. וכשהוא אינו טוב, ואם היה מנהיג אותו בהשגחה לא היה יכול להגיע לו שום טובה, אזי מניח אותו על הטבע, ויכול להיות שיהיה לו טובות על-פי הטבע. ואם לא היה רק השגחה, היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי. כי כשהיה רואה יתברך, שאין האדם מתנהג כראוי, היה כועס, והיה מסיר ההשגחה לגמרי. אבל עכשו מניחו על-פי הטבע, וכשהוא חוזר למוטב, משגיח עליו כנ"ל. ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו טבע והשגחה. כי באמת גם הטבע היא השגחתו יתברך, וזה אי אפשר לאדם להבין שני דברים כאחד, דהינו הטבע שבאמת היא השגחתו יתברך: