מכתב
שלום... זה מכתב שהייתי חייבת לכתוב... הוא חושף בתוכו את הסודות הכי כמוסים שלי, ולכן גם לא מופיע שם או פרטים מזהים אחרים. איכשהו הרגשתי שזה הפורום הנכון לפרסם אותו. אשמח אם תוכלו להתייחס אליו ברגישות ולהבין שהדברים האלה יוצאים ישר מהלב... תודה. אני לא בדיוק בטוחה למה אני כותבת. אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה שמישהו יקרא. ואולי בעצם כן. כי לכמה אנשים בעולם יש תמונה חלקית, חתיכה של פאזל, משהו קטן מהבלגן הבלתי נגמר שנקרא "אני". כי אני לא בטוחה יותר מי אני. רק בשעות הזויות כאלה אני מרגישה את הצורך לכתוב... ובדרך כלל בבוקר זה כבר נראה זר לגמרי, משהו שמישהו אחר כתב, משהו שנכנס בי פתאום. כי משהו אצלי לא פתור, ואני עוד לא בדיוק בטוחה מה זה, אם זה במסגרת הנורמלי או שלפעמים זה קצת חורג אל "הצד האחר". החיים שלי מושלמים. בלי שום הגזמה. משפחה אוהבת, תמיכה בלי סוף, יציבות כלכלית, יפה, אינטיליגנטית, מצליחה בצבא, יחסית בחברה טובה... כל מה שרציתי אי פעם היה לי. לפעמים אני כמעט מרגישה אשמה על כך. לכל כך הרבה אנשים בעולם יש כל כך מעט, ולכמה מעטים יש כל כך הרבה... אני לא מדברת על מליונים בבנק או אהבת נצח, אני מדברת על יציבות וביטחון שנראים כמעט חלומיים, כשהכל בחוץ מתמוטט. ובכל זאת. ישנם רגעים. לא רבים, אבל נראים כמו נצח, וכשאני בתוכם כל מה שהזכרתי עכשיו נראה אפילו כעוד סיבה לאשמה ולשנאה עצמית, תראי, את קיבלת את הכל ובמקום להיות מאושרת את חושבת, וחושבת... ויש ימים שנדמה לי שאני יכולה לכבוש את העולם, לשנות אותו, להציל, לעזור, ללמד ולרפא, להמציא, לפתח ולקדם את אלה שמזלם לא שפר עליהם. ברגעים כאלה אני יכולה להרגיש שהחזה מתפוצץ לי מרוב אושר, אושר כל כך גדול שאין לי שום מושג מה לעשות איתו ואיפה לשים אותו. זה יכול לבוא בהפרש של שעות, ימים או שבועות... רגעים שבהם הבלתי אפשרי נראה אפשרי, ורגעים אחרים, שבהם קול פנימי לוחש לי, את לעולם לא תתחתני, את לא תצליחי בשום דבר, כל כך הרבה שאיפות וכל כך מעט תכל´ס... אין לי מושג אם זה מצב קליני (מאניה דיפרסיה? אם רק תלחשו את זה לאנשים שמכירים אותי הם יפרצו בצחוק גדול, אני נראית להם הכי אדישה וקולית בעולם), חוסר איזון שאפשר לפתור אותו באי-אילו דרכים או אפילו, ואני לא פוסלת את האפשרות, עצם שאלת הקיום שלנו כבני אדם. אפשר להגיד שמבחינה כרונולוגית החיים שלי התחלקו לתקופת הילדות התמימה והמאושרת (או שככה היא תמיד נראית ממרחק הזמן?), להתבגרות הקשה, האיטית ומלוות הבדידות, החרדות ואפילו מחשבות אובדן מפעם לפעם, ועכשיו, בסביבות גיל עשרים (עוד לא, תנו לי ליהנות מהספק), החוסר-איזון הזה, שמוציא אותי מדעתי, ומשפיע לא רק במקרו אלא גם במיקרו: החלטות שאני צריכה לקבל, מאיזה סנדוויץ´ לקנות ועד מה לעשות שנה הבאה (אוטוטו משתחררים...) אז מה עושים? לפני כמה שנים טובות פניתי לייעוץ אצל שתי פסיכולוגיות שונות. לא התמדתי בזה יותר מדי (התמדה היא חלק בעייתי מאוד באישיות שלי, כמו ששמתם לב), ויצאתי משם בהרגשה לא טובה. בקושי יכולתי לדבר, וכשדיברתי, יצא כל כך הרבה כאב שפשוט לא יכולתי יותר. הכל בסדר איתי, אין לי שום טראומה מודחקת בעברי, רק גיל התבגרות קשה מאוד וגם ניסיון דל ולא מוצלח עם בני המין השני. רק לאחרונה התחילו להיות לי חברות אמת, שהצלחתי לחשוף בפניהם משהו ממי שאני באמת, אבל נראה לי שאף אחת מהן, וגם לא המשפחה שלי, ובעצם אף אחד, אפילו לא אני, מכיר את מי שאני באמת. ואני עוד מעט בת עשרים. צריכה להחליט החלטות חשובות. צריכה להגיע לאיזון, לרגיעה, לשקט פנימי עם כל התסיסה הבלתי אפשרית הזאת, שמלווה כל פעולה הכי פשוטה של חיי היום יום. אני כבר לא יכולה לסמוך על ההחלטות של עצמי, כי בכל יום הן משתנות ואפילו מתהפכות לגמרי, אני עושה דבר אחד ומאמינה בדבר האחר לגמרי. אני מנסה להפיל על אחרים את האחריות להחליט בשבילי. הם מנסים לעזור אבל לא יכולים לעשות את זה במקומי. ואני מבולבלת. ויודעת שיש בתוכי הרבה אבל מפחדת מפני המכשול הגדול ביותר שיכול להפיל אותי חזק: אני.
שלום... זה מכתב שהייתי חייבת לכתוב... הוא חושף בתוכו את הסודות הכי כמוסים שלי, ולכן גם לא מופיע שם או פרטים מזהים אחרים. איכשהו הרגשתי שזה הפורום הנכון לפרסם אותו. אשמח אם תוכלו להתייחס אליו ברגישות ולהבין שהדברים האלה יוצאים ישר מהלב... תודה. אני לא בדיוק בטוחה למה אני כותבת. אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה שמישהו יקרא. ואולי בעצם כן. כי לכמה אנשים בעולם יש תמונה חלקית, חתיכה של פאזל, משהו קטן מהבלגן הבלתי נגמר שנקרא "אני". כי אני לא בטוחה יותר מי אני. רק בשעות הזויות כאלה אני מרגישה את הצורך לכתוב... ובדרך כלל בבוקר זה כבר נראה זר לגמרי, משהו שמישהו אחר כתב, משהו שנכנס בי פתאום. כי משהו אצלי לא פתור, ואני עוד לא בדיוק בטוחה מה זה, אם זה במסגרת הנורמלי או שלפעמים זה קצת חורג אל "הצד האחר". החיים שלי מושלמים. בלי שום הגזמה. משפחה אוהבת, תמיכה בלי סוף, יציבות כלכלית, יפה, אינטיליגנטית, מצליחה בצבא, יחסית בחברה טובה... כל מה שרציתי אי פעם היה לי. לפעמים אני כמעט מרגישה אשמה על כך. לכל כך הרבה אנשים בעולם יש כל כך מעט, ולכמה מעטים יש כל כך הרבה... אני לא מדברת על מליונים בבנק או אהבת נצח, אני מדברת על יציבות וביטחון שנראים כמעט חלומיים, כשהכל בחוץ מתמוטט. ובכל זאת. ישנם רגעים. לא רבים, אבל נראים כמו נצח, וכשאני בתוכם כל מה שהזכרתי עכשיו נראה אפילו כעוד סיבה לאשמה ולשנאה עצמית, תראי, את קיבלת את הכל ובמקום להיות מאושרת את חושבת, וחושבת... ויש ימים שנדמה לי שאני יכולה לכבוש את העולם, לשנות אותו, להציל, לעזור, ללמד ולרפא, להמציא, לפתח ולקדם את אלה שמזלם לא שפר עליהם. ברגעים כאלה אני יכולה להרגיש שהחזה מתפוצץ לי מרוב אושר, אושר כל כך גדול שאין לי שום מושג מה לעשות איתו ואיפה לשים אותו. זה יכול לבוא בהפרש של שעות, ימים או שבועות... רגעים שבהם הבלתי אפשרי נראה אפשרי, ורגעים אחרים, שבהם קול פנימי לוחש לי, את לעולם לא תתחתני, את לא תצליחי בשום דבר, כל כך הרבה שאיפות וכל כך מעט תכל´ס... אין לי מושג אם זה מצב קליני (מאניה דיפרסיה? אם רק תלחשו את זה לאנשים שמכירים אותי הם יפרצו בצחוק גדול, אני נראית להם הכי אדישה וקולית בעולם), חוסר איזון שאפשר לפתור אותו באי-אילו דרכים או אפילו, ואני לא פוסלת את האפשרות, עצם שאלת הקיום שלנו כבני אדם. אפשר להגיד שמבחינה כרונולוגית החיים שלי התחלקו לתקופת הילדות התמימה והמאושרת (או שככה היא תמיד נראית ממרחק הזמן?), להתבגרות הקשה, האיטית ומלוות הבדידות, החרדות ואפילו מחשבות אובדן מפעם לפעם, ועכשיו, בסביבות גיל עשרים (עוד לא, תנו לי ליהנות מהספק), החוסר-איזון הזה, שמוציא אותי מדעתי, ומשפיע לא רק במקרו אלא גם במיקרו: החלטות שאני צריכה לקבל, מאיזה סנדוויץ´ לקנות ועד מה לעשות שנה הבאה (אוטוטו משתחררים...) אז מה עושים? לפני כמה שנים טובות פניתי לייעוץ אצל שתי פסיכולוגיות שונות. לא התמדתי בזה יותר מדי (התמדה היא חלק בעייתי מאוד באישיות שלי, כמו ששמתם לב), ויצאתי משם בהרגשה לא טובה. בקושי יכולתי לדבר, וכשדיברתי, יצא כל כך הרבה כאב שפשוט לא יכולתי יותר. הכל בסדר איתי, אין לי שום טראומה מודחקת בעברי, רק גיל התבגרות קשה מאוד וגם ניסיון דל ולא מוצלח עם בני המין השני. רק לאחרונה התחילו להיות לי חברות אמת, שהצלחתי לחשוף בפניהם משהו ממי שאני באמת, אבל נראה לי שאף אחת מהן, וגם לא המשפחה שלי, ובעצם אף אחד, אפילו לא אני, מכיר את מי שאני באמת. ואני עוד מעט בת עשרים. צריכה להחליט החלטות חשובות. צריכה להגיע לאיזון, לרגיעה, לשקט פנימי עם כל התסיסה הבלתי אפשרית הזאת, שמלווה כל פעולה הכי פשוטה של חיי היום יום. אני כבר לא יכולה לסמוך על ההחלטות של עצמי, כי בכל יום הן משתנות ואפילו מתהפכות לגמרי, אני עושה דבר אחד ומאמינה בדבר האחר לגמרי. אני מנסה להפיל על אחרים את האחריות להחליט בשבילי. הם מנסים לעזור אבל לא יכולים לעשות את זה במקומי. ואני מבולבלת. ויודעת שיש בתוכי הרבה אבל מפחדת מפני המכשול הגדול ביותר שיכול להפיל אותי חזק: אני.
