כנפיים לבנות
New member
מכתב שלא נשלח...
ל"אמא"... אני פשוט לא מבינה אותך.. אף פעם לא הבנתי.. לא אותך ולא את עצמי.. איך כל פעם מחדש פיתחתי ציפיות, בטחתי בך, ממש ניסיתי שהקשר הזה יהיה טוב יותר.. אבל לך לא ממש היה אכפת.. אולי היה לך אכפת כשהייתי ילדה בת עשר והתחתנת עם אבא שלי... הרי אם לא היית מראה שאכפת לך הוא בחיים לא היה מתחתן איתך.. ואת תמיד נתת לי להרגיש כאילו עשית לי טובה.. בכלל לא היית מוכנה לצעד הזה, ועכשיו אני תקועה עם השם שלך בת.ז שלי כל החיים... שם האם: *** כן בטח... הרי תמיד הרגשת כאילו אני ממש כמו הבת שלך, נכון? תמיד אמרת שאת אוהבת אותי כמו בת... מילת המפתח היא כנראה "כאילו". וכן, אני כועסת עליך. זכותי! אני כועסת עליך שבדרך אלגנטית, ואולי לא מודעת בכלל, ניסית להוציא את אמא שלי מהחיים שלי... אפילו בתעודת לידה כתוב שילדת אותי... לא זכור לי שסבלת את הצירים בלידה שלי... (טוב, לא זכור לי שגם היא סבלה... אבל אני בטוחה שהבנת את הנקודה...) אני לא מבינה למה תמיד התיימרת לומר לכולם כמה את אמיצה, סיפרת לכולם איך אימצת אותנו ולמה הצגת אותי בתור הבת שלך... זה היה כל כך צבוע... בחוץ הייתי הבת שלך, הבת המאומצת שמה? הצלת מהרחוב או משהו כזה? כי ככה נתת לי להרגיש... ובבית, בקושי דיברת איתי מילה וחצי ביום... הייתי מטרד בשבילך... ואני תמיד מחפשת לך תרוצים... אני לא הבת שלה, בסך הכל היא עשתה הרבה בשבילי... מה עשית בדיוק???מה??? אוף... זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב הקשר שלנו... הייתי יכולה לקחת ממך כל כך הרבה... אם רק היית רוצה לתת.... תמיד נתת לי לחיות באשליות שאכפת לך ואת אוהבת... ואני תמיד האמנתי לך... אבל העובדות בשטח היו אחרות לגמרי... ולמה אפילו עכשיו, כשאני סופסוף "אומרת בקול" מה שאני חושבת עליך ואיך שנתת לי להרגיש כל השנים, אני עדיין מרגישה צורך להגן עליך??? איפה היית את כשהייתי צריכה שתגני עליי??? ומה שהכי עצוב, שאת בכלל לא רואה את כל זה... אז זאת אני שתמיד יוצאת אשמה בעיינייך... זו אני שהייתי ילדה קשה, נכון? זו לא את שלא הקשבת, שלא היית שם בשבילי, שלא היית קשובה לי... שאפילו כשסיפרתי לך ושיתפתי אותך בדבר שהיה לי הכי קשה הרגשתי שזלזלת בי... יכלת לעשות עם זה הרבה יותר ממה שעשית... ולא לומר כל הזמן לידי כמה הוא מלאך... כשאת יודעת מה הוא עשה לי... אני פשוט לא מבינה... אפילו לכעוס עליך כמו שצריך אני לא מצליחה... ומה אני אמורה לעשות עכשיו? כשאני יגיש בקשה לבית המשפט ויבקש לבטל את האימוץ הזה, ואני יעשה את זה, מה אני אמורה לומר להם? אני לא יכולה לומר להם שהיית "אמא" גרועה או לספר להם את כל זה... כי אין לי שום כוונה לפגוע בך... זו ממש לא המטרה... אני רק רוצה לתת לאמא שלי את המקום שלה בחזרה... כי גם אם היא החליטה לעזוב את העולם ואת הבעל והילדים שלה, כשהייתי בת שנה וחצי, היא עדיין אמא שלי... היא סבלה את הצירים בלידה שלי... היא בחרה לי את השם... היא נתנה לי את הפרצוף שלה, את החיים שלי.... ומה את נתת לי? מסיבת בת מצווה וכמה פגישות אצל הפסיכולוגית כי היו לי קשיים לקבל אותך למשפחה... באמת תודה... ואני מצטערת אם אני נשמעת כפוית טובה... אבל זה מה שאני מרגישה, ולקח לי שנים להפסיק להאשים את עצמי והתחיל לכעוס קצת על האנשים הנכונים... (איך זה ששוב זו אני שמבקשת סליחה?...) אני מקווה שאת מבינה שאני צריכה את הצעד הזה בשביל עצמי.. בשביל לסגור את המעגל הזה ולהמשיך עם הרגשה שלמה יותר עם עצמי... אין לי שום כוונה לפגוע בך או להכאיב לך... אם זה היה תלוי בי היינו נשארות חברות טובות.. אני פשוט חייבת להוציא אותך מתוכי... ולתת לאמא את המקום שלה בחזרה... אולי אז אני אוכל לכעוס גם עליה ולהתאבל כמו שצריך... אחרי 20 שנה....
ל"אמא"... אני פשוט לא מבינה אותך.. אף פעם לא הבנתי.. לא אותך ולא את עצמי.. איך כל פעם מחדש פיתחתי ציפיות, בטחתי בך, ממש ניסיתי שהקשר הזה יהיה טוב יותר.. אבל לך לא ממש היה אכפת.. אולי היה לך אכפת כשהייתי ילדה בת עשר והתחתנת עם אבא שלי... הרי אם לא היית מראה שאכפת לך הוא בחיים לא היה מתחתן איתך.. ואת תמיד נתת לי להרגיש כאילו עשית לי טובה.. בכלל לא היית מוכנה לצעד הזה, ועכשיו אני תקועה עם השם שלך בת.ז שלי כל החיים... שם האם: *** כן בטח... הרי תמיד הרגשת כאילו אני ממש כמו הבת שלך, נכון? תמיד אמרת שאת אוהבת אותי כמו בת... מילת המפתח היא כנראה "כאילו". וכן, אני כועסת עליך. זכותי! אני כועסת עליך שבדרך אלגנטית, ואולי לא מודעת בכלל, ניסית להוציא את אמא שלי מהחיים שלי... אפילו בתעודת לידה כתוב שילדת אותי... לא זכור לי שסבלת את הצירים בלידה שלי... (טוב, לא זכור לי שגם היא סבלה... אבל אני בטוחה שהבנת את הנקודה...) אני לא מבינה למה תמיד התיימרת לומר לכולם כמה את אמיצה, סיפרת לכולם איך אימצת אותנו ולמה הצגת אותי בתור הבת שלך... זה היה כל כך צבוע... בחוץ הייתי הבת שלך, הבת המאומצת שמה? הצלת מהרחוב או משהו כזה? כי ככה נתת לי להרגיש... ובבית, בקושי דיברת איתי מילה וחצי ביום... הייתי מטרד בשבילך... ואני תמיד מחפשת לך תרוצים... אני לא הבת שלה, בסך הכל היא עשתה הרבה בשבילי... מה עשית בדיוק???מה??? אוף... זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב הקשר שלנו... הייתי יכולה לקחת ממך כל כך הרבה... אם רק היית רוצה לתת.... תמיד נתת לי לחיות באשליות שאכפת לך ואת אוהבת... ואני תמיד האמנתי לך... אבל העובדות בשטח היו אחרות לגמרי... ולמה אפילו עכשיו, כשאני סופסוף "אומרת בקול" מה שאני חושבת עליך ואיך שנתת לי להרגיש כל השנים, אני עדיין מרגישה צורך להגן עליך??? איפה היית את כשהייתי צריכה שתגני עליי??? ומה שהכי עצוב, שאת בכלל לא רואה את כל זה... אז זאת אני שתמיד יוצאת אשמה בעיינייך... זו אני שהייתי ילדה קשה, נכון? זו לא את שלא הקשבת, שלא היית שם בשבילי, שלא היית קשובה לי... שאפילו כשסיפרתי לך ושיתפתי אותך בדבר שהיה לי הכי קשה הרגשתי שזלזלת בי... יכלת לעשות עם זה הרבה יותר ממה שעשית... ולא לומר כל הזמן לידי כמה הוא מלאך... כשאת יודעת מה הוא עשה לי... אני פשוט לא מבינה... אפילו לכעוס עליך כמו שצריך אני לא מצליחה... ומה אני אמורה לעשות עכשיו? כשאני יגיש בקשה לבית המשפט ויבקש לבטל את האימוץ הזה, ואני יעשה את זה, מה אני אמורה לומר להם? אני לא יכולה לומר להם שהיית "אמא" גרועה או לספר להם את כל זה... כי אין לי שום כוונה לפגוע בך... זו ממש לא המטרה... אני רק רוצה לתת לאמא שלי את המקום שלה בחזרה... כי גם אם היא החליטה לעזוב את העולם ואת הבעל והילדים שלה, כשהייתי בת שנה וחצי, היא עדיין אמא שלי... היא סבלה את הצירים בלידה שלי... היא בחרה לי את השם... היא נתנה לי את הפרצוף שלה, את החיים שלי.... ומה את נתת לי? מסיבת בת מצווה וכמה פגישות אצל הפסיכולוגית כי היו לי קשיים לקבל אותך למשפחה... באמת תודה... ואני מצטערת אם אני נשמעת כפוית טובה... אבל זה מה שאני מרגישה, ולקח לי שנים להפסיק להאשים את עצמי והתחיל לכעוס קצת על האנשים הנכונים... (איך זה ששוב זו אני שמבקשת סליחה?...) אני מקווה שאת מבינה שאני צריכה את הצעד הזה בשביל עצמי.. בשביל לסגור את המעגל הזה ולהמשיך עם הרגשה שלמה יותר עם עצמי... אין לי שום כוונה לפגוע בך או להכאיב לך... אם זה היה תלוי בי היינו נשארות חברות טובות.. אני פשוט חייבת להוציא אותך מתוכי... ולתת לאמא את המקום שלה בחזרה... אולי אז אני אוכל לכעוס גם עליה ולהתאבל כמו שצריך... אחרי 20 שנה....
