מכתב מכלא 6
שי בירן מכתב סירוב אני, החייל שי בירן, מ.א: 6994014, מצהיר בזאת על כך, שאיני מוכן עוד, לקחת חלק פעיל במדיניות האלימה, המיותרת והבלתי מוסרית שממשלתי מנהלת. איני פציפיסט, אף פעם לא הייתי פציפיסט. ובכל זאת, אני רוצה לפתוח את מכתבי בהתייחסות לפציפיזם: אני מאמין שפציפיזם שאדם נוקט כדי לא להילחם(במצב של מלחמת אין-ברירה) הוא חוסר אחריות והטלת העבודה השחורה על אחרים. כמו כן, פציפיזם שבו נוקטת מדינה -דהיינו: הימנעות עקרונית מאלימות כלפי מדינות ופרטים, גם לנוכח איומים ותוקפנות- הוא העברת מסר לאויב- מסר האומר שהאויב מוזמן להשיג לעצמו ניצחונות קלים על חשבונך ולחפש היכן נמצאים הקווים האדומים שלך. אך את המשבר שלפנינו, לא כך אני רואה. לענייננו, אולי יתאים דווקא תיאור מצב שבו כובש מפעיל אלימות רציפה ומדיניות דכאנית במשך 35 שנה אך מדחיק אותה מהתודעה הקיבוצית, ואז לא מבין שהאלימות שמופעלת עליו היא בעצם אלימות נגדית. הוא גם כמובן, לא מבין שהימנעותו מוויתורים(מחשש להיראות חלש) גורמים לו להיראות כאלים, אטום וכנחוש להתמיד בכיבוש ודיכוי. מדוע אני רואה כך את הדברים? אולי ניגע בזאת בהמשך המכתב, אולי פנים אל פנים. אך המסר שאותו אני מנסה להעביר, הוא שאינני פציפיסט, ולא זורק את האחריות על אחרים. להפך, אני עשוי לשלם מחיר כבד על הסירוב. אך אני מרגיש שסירוב הוא הדרך הטובה ביותר לשרת את המדינה כרגע. אני מרגיש שאילו הייתי יוצא למבצעים בשטחים, הייתי תורם להרס של המדינה(לא רק המוסרי, אלא יותר מכל: הפיזי, המוחשי), ובכך שאני מסרב, אני מביע עמדה ומנסה להציל את המדינה מהרס-עצמי. נעצור רגע ונביא את הרקע לדברים: כשאינתיפאדת אל-אקצה החלה, אני לא הופתעתי כלל. מתוך מה שקראתי, חשבתי וידעתי, אני מצפה לה בחשש רב כבר 3 שנים. יודע שהיא מתקרבת ובאה , אך מקווה שאולי תימנע השואה. יודע שהכיבוש לא תם, יודע שהישראלים מעדיפים להדחיק זאת, ויודע שהפלשתינים כבר מבינים שלא ישתחררו בקרוב. יודע שהם הולכים ומבינים, הולכים ומאבדים אמון. ידעתי זאת כשברק נבחר, וידעתי זאת גם בהמשך. אני לא הופתעתי כלל. אך בתקופת הטירונות, ובתקופת קו צפון וחברון, הרגשתי שיש לי הרבה מה להפסיד ע"י סירוב. גם הרגשתי שהמצב יציב ואולי עוד יש סיכוי לשינוי ולכן אין הצדקה למעשים קיצוניים. חששתי שהדברים עומדים להמשיך להיות גרועים, שאפשר למנוע אותם, ושאף אחד לא יעשה זאת. אך בכל זאת קיוויתי שאוכל להדחיק ולהתנתק מזה. דרך ההתמודדות אשר אימצתי, הייתה התכנסות אל תוך עצמי והמעגל הקטן שלי, והימנעות מקריאת עיתונים ומוויכוחים בנושא. ניסיתי לכפות על עצמי אדישות כדי לא להרגיש רע, ואף הצלחתי במשך רוב הזמן. אבל אז הגיע הפיגוע בכפר-סבא…(ליד ביתי שבהוד-השרון). הייתי בטוח שאני כבר מחוסן, ציני ואדיש מספיק כדי לזרום הלאה דרך כל המאורעות. ובכל זאת, לאחר הפיגוע הבנתי שאני לא יכול להדחיק את הנושא. לא יכול, כי "הנושא" בא אל סף דלתי ומתפוצץ לי בבית. לא יכולתי לוותר יותר ולתת למצעד האיוולת להמשיך ולהצעיד אותי אתו אל אובדן. לא בלי מאבק. חשוב לי לומר שאני מרגיש שאם אני יוצא לרמאללה אני הורג את המשפחה שלי. לא רק ערבים מדאיגים אותי אלא האנשים הקרובים אלי. אלה שימותו בגלל הנצחת הסכסוך והמשך הפיגועים. אלה שימשיכו למות בגלל מדיניות מטופשת, צינית ואטומה. זו לא מלחמת הגנה, ולא מלחמת אין-ברירה. זה האסון שלנו. אך נמשיך הלאה במכתב. אתייחס עתה לטענות המגדירות את הסרבנות ככלי בלתי דמוקרטי: אינני מסכים כלל עם טענות שכאלה. אין לי ספק שאזרח בכל דמוקרטיה, חייב למתוח לעצמו קווים אדומים. שהרי הדמוקרטיה אמורה לשים את האדם במרכז(=המדינה קיימת כדי לשרת את טובת תושביה). ולכן, אזרח חייב לשים יד על הדופק ולשאול עצמו בנקודות שונות, האם המדינה שלו, פועלת בהתאם לערכים דמוקרטיים. הרי גם רוב בדמוקרטיה יכול להיות בלתי דמוקרטי(דוגמאות היסטוריות לכך לא חסרות). והרי אין ספק שאין זה דמוקרטי, לשלוח נערים אל מותם למען כסף או אדמה למשל. אם ניקח כדוגמא את הסירוב בתקופת וויטנאם בארה"ב(שלימים בחרה את אחד הסרבנים לנשיאה). הסירוב לא הרס את הדמוקרטיה אלא אף חיזק אותה, בכך שכפה דיון ציבורי על מלחמה מיותרת ואלימה, ובכך שעיצב נורמות חדשות אשר חישקו את הממשלות העתידות לבוא, והגבילו את הלגיטימציה שלהם לשלוח כוחות יבשה למוות חסר הצדקה. גם בישראל, 400 הסרבנים אשר ריצו מאסרים בתקופת מלחמת לבנון, לא הרסו את הדמוקרטיה(וזאת עובדה היסטורית) אלא להפך: דווקא כפו על המדינה דיון ציבורי על מלחמה מטופשת. נוסיף ונאמר שאפילו בישראל של היום השתנה מאד היחס לסרבנים. מכתב הסרבנים(המילואימניקים) זכה לאהדה חסרת תקדים ולהרבה פחות כעס מאשר היה מקבל בכל תקופה אחרת. זה מצב חסר תקדים בישראל. לרבים מאד כבר אין כל אמון בממשלה ובשיפוטה. אכן, הגענו למצב שבו רוב הציבור איבד את אמונו בשלטון, ומאמין שהמצב רע ואינו עומד להשתפר. זו רמת האמון שהממשלה קיבלה לפני מבצע "חומת מגן". וזו גם רמת האמון שהיא תקבל כשיסתיים ללא תועלת. שכן, אנחנו לא ננצח במלחמה הזאת. לוחמת שטח בנוי באזור עוין היא קרב אבוד. פעם אחת נצליח לכבוש, בפעם הבאה הם כבר ילמדו אותנו ויסבו אבדות רבות, ואף יאלצו אותנו לפעול באמצעים אלימים יותר ויותר. אין עתיד למלחמה הזו. היא חייבת להיפסק כי אין בה ניצחון. היא פשוט תוביל את כולנו להרס. בסוף המבצע הנוכחי, ידרשו מעראפת שוב את דיכוי הטרור, לאחר שכבר לא יהיה ברשותו אפילו מנגנון שיוכל לעשות זאת. הטרור בוודאי לא ייעצר, וכך נחזור שוב למעגל הדמים. ברור לגמרי שכרגע אין אלטרנטיבת אמצע: או טרנספר מלא או שלום מלא. אין אמצע, אין מבצע צבאי ואין מלחמה מוגבלת שיוציאו אותנו מהבוץ הזה. פשוט אין. לסיום, אני מצהיר בזאת על סירובי להשתתף במדיניות האיוולת של מדינת ישראל, ומוכן לשאת בתוצאות מעשי. במכתבי הבאתי טענות חלקיות ושטחיות, מאחר שאין זה המקום לפתח דיון מורכב. איני מצפה שישתכנעו בצדקתי בסוף המכתב. אני רק מקווה שהבהרתי שהבחירה שלי נובעת ממניעים של פטריוטיות והגנה על המדינה, ואיננה מהווה בריחה מאחריות. כמובן, שיש דברים שלא הובהרו כראוי במכתב, ויש דברים שגם אני לא טרחתי להעלות על הכתב. בכל זאת, השתדלתי לשפוך אור על הבחירה שלי, ואני מקווה שעשיתי זאת במידה של הצלחה. שי בירן
שי בירן מכתב סירוב אני, החייל שי בירן, מ.א: 6994014, מצהיר בזאת על כך, שאיני מוכן עוד, לקחת חלק פעיל במדיניות האלימה, המיותרת והבלתי מוסרית שממשלתי מנהלת. איני פציפיסט, אף פעם לא הייתי פציפיסט. ובכל זאת, אני רוצה לפתוח את מכתבי בהתייחסות לפציפיזם: אני מאמין שפציפיזם שאדם נוקט כדי לא להילחם(במצב של מלחמת אין-ברירה) הוא חוסר אחריות והטלת העבודה השחורה על אחרים. כמו כן, פציפיזם שבו נוקטת מדינה -דהיינו: הימנעות עקרונית מאלימות כלפי מדינות ופרטים, גם לנוכח איומים ותוקפנות- הוא העברת מסר לאויב- מסר האומר שהאויב מוזמן להשיג לעצמו ניצחונות קלים על חשבונך ולחפש היכן נמצאים הקווים האדומים שלך. אך את המשבר שלפנינו, לא כך אני רואה. לענייננו, אולי יתאים דווקא תיאור מצב שבו כובש מפעיל אלימות רציפה ומדיניות דכאנית במשך 35 שנה אך מדחיק אותה מהתודעה הקיבוצית, ואז לא מבין שהאלימות שמופעלת עליו היא בעצם אלימות נגדית. הוא גם כמובן, לא מבין שהימנעותו מוויתורים(מחשש להיראות חלש) גורמים לו להיראות כאלים, אטום וכנחוש להתמיד בכיבוש ודיכוי. מדוע אני רואה כך את הדברים? אולי ניגע בזאת בהמשך המכתב, אולי פנים אל פנים. אך המסר שאותו אני מנסה להעביר, הוא שאינני פציפיסט, ולא זורק את האחריות על אחרים. להפך, אני עשוי לשלם מחיר כבד על הסירוב. אך אני מרגיש שסירוב הוא הדרך הטובה ביותר לשרת את המדינה כרגע. אני מרגיש שאילו הייתי יוצא למבצעים בשטחים, הייתי תורם להרס של המדינה(לא רק המוסרי, אלא יותר מכל: הפיזי, המוחשי), ובכך שאני מסרב, אני מביע עמדה ומנסה להציל את המדינה מהרס-עצמי. נעצור רגע ונביא את הרקע לדברים: כשאינתיפאדת אל-אקצה החלה, אני לא הופתעתי כלל. מתוך מה שקראתי, חשבתי וידעתי, אני מצפה לה בחשש רב כבר 3 שנים. יודע שהיא מתקרבת ובאה , אך מקווה שאולי תימנע השואה. יודע שהכיבוש לא תם, יודע שהישראלים מעדיפים להדחיק זאת, ויודע שהפלשתינים כבר מבינים שלא ישתחררו בקרוב. יודע שהם הולכים ומבינים, הולכים ומאבדים אמון. ידעתי זאת כשברק נבחר, וידעתי זאת גם בהמשך. אני לא הופתעתי כלל. אך בתקופת הטירונות, ובתקופת קו צפון וחברון, הרגשתי שיש לי הרבה מה להפסיד ע"י סירוב. גם הרגשתי שהמצב יציב ואולי עוד יש סיכוי לשינוי ולכן אין הצדקה למעשים קיצוניים. חששתי שהדברים עומדים להמשיך להיות גרועים, שאפשר למנוע אותם, ושאף אחד לא יעשה זאת. אך בכל זאת קיוויתי שאוכל להדחיק ולהתנתק מזה. דרך ההתמודדות אשר אימצתי, הייתה התכנסות אל תוך עצמי והמעגל הקטן שלי, והימנעות מקריאת עיתונים ומוויכוחים בנושא. ניסיתי לכפות על עצמי אדישות כדי לא להרגיש רע, ואף הצלחתי במשך רוב הזמן. אבל אז הגיע הפיגוע בכפר-סבא…(ליד ביתי שבהוד-השרון). הייתי בטוח שאני כבר מחוסן, ציני ואדיש מספיק כדי לזרום הלאה דרך כל המאורעות. ובכל זאת, לאחר הפיגוע הבנתי שאני לא יכול להדחיק את הנושא. לא יכול, כי "הנושא" בא אל סף דלתי ומתפוצץ לי בבית. לא יכולתי לוותר יותר ולתת למצעד האיוולת להמשיך ולהצעיד אותי אתו אל אובדן. לא בלי מאבק. חשוב לי לומר שאני מרגיש שאם אני יוצא לרמאללה אני הורג את המשפחה שלי. לא רק ערבים מדאיגים אותי אלא האנשים הקרובים אלי. אלה שימותו בגלל הנצחת הסכסוך והמשך הפיגועים. אלה שימשיכו למות בגלל מדיניות מטופשת, צינית ואטומה. זו לא מלחמת הגנה, ולא מלחמת אין-ברירה. זה האסון שלנו. אך נמשיך הלאה במכתב. אתייחס עתה לטענות המגדירות את הסרבנות ככלי בלתי דמוקרטי: אינני מסכים כלל עם טענות שכאלה. אין לי ספק שאזרח בכל דמוקרטיה, חייב למתוח לעצמו קווים אדומים. שהרי הדמוקרטיה אמורה לשים את האדם במרכז(=המדינה קיימת כדי לשרת את טובת תושביה). ולכן, אזרח חייב לשים יד על הדופק ולשאול עצמו בנקודות שונות, האם המדינה שלו, פועלת בהתאם לערכים דמוקרטיים. הרי גם רוב בדמוקרטיה יכול להיות בלתי דמוקרטי(דוגמאות היסטוריות לכך לא חסרות). והרי אין ספק שאין זה דמוקרטי, לשלוח נערים אל מותם למען כסף או אדמה למשל. אם ניקח כדוגמא את הסירוב בתקופת וויטנאם בארה"ב(שלימים בחרה את אחד הסרבנים לנשיאה). הסירוב לא הרס את הדמוקרטיה אלא אף חיזק אותה, בכך שכפה דיון ציבורי על מלחמה מיותרת ואלימה, ובכך שעיצב נורמות חדשות אשר חישקו את הממשלות העתידות לבוא, והגבילו את הלגיטימציה שלהם לשלוח כוחות יבשה למוות חסר הצדקה. גם בישראל, 400 הסרבנים אשר ריצו מאסרים בתקופת מלחמת לבנון, לא הרסו את הדמוקרטיה(וזאת עובדה היסטורית) אלא להפך: דווקא כפו על המדינה דיון ציבורי על מלחמה מטופשת. נוסיף ונאמר שאפילו בישראל של היום השתנה מאד היחס לסרבנים. מכתב הסרבנים(המילואימניקים) זכה לאהדה חסרת תקדים ולהרבה פחות כעס מאשר היה מקבל בכל תקופה אחרת. זה מצב חסר תקדים בישראל. לרבים מאד כבר אין כל אמון בממשלה ובשיפוטה. אכן, הגענו למצב שבו רוב הציבור איבד את אמונו בשלטון, ומאמין שהמצב רע ואינו עומד להשתפר. זו רמת האמון שהממשלה קיבלה לפני מבצע "חומת מגן". וזו גם רמת האמון שהיא תקבל כשיסתיים ללא תועלת. שכן, אנחנו לא ננצח במלחמה הזאת. לוחמת שטח בנוי באזור עוין היא קרב אבוד. פעם אחת נצליח לכבוש, בפעם הבאה הם כבר ילמדו אותנו ויסבו אבדות רבות, ואף יאלצו אותנו לפעול באמצעים אלימים יותר ויותר. אין עתיד למלחמה הזו. היא חייבת להיפסק כי אין בה ניצחון. היא פשוט תוביל את כולנו להרס. בסוף המבצע הנוכחי, ידרשו מעראפת שוב את דיכוי הטרור, לאחר שכבר לא יהיה ברשותו אפילו מנגנון שיוכל לעשות זאת. הטרור בוודאי לא ייעצר, וכך נחזור שוב למעגל הדמים. ברור לגמרי שכרגע אין אלטרנטיבת אמצע: או טרנספר מלא או שלום מלא. אין אמצע, אין מבצע צבאי ואין מלחמה מוגבלת שיוציאו אותנו מהבוץ הזה. פשוט אין. לסיום, אני מצהיר בזאת על סירובי להשתתף במדיניות האיוולת של מדינת ישראל, ומוכן לשאת בתוצאות מעשי. במכתבי הבאתי טענות חלקיות ושטחיות, מאחר שאין זה המקום לפתח דיון מורכב. איני מצפה שישתכנעו בצדקתי בסוף המכתב. אני רק מקווה שהבהרתי שהבחירה שלי נובעת ממניעים של פטריוטיות והגנה על המדינה, ואיננה מהווה בריחה מאחריות. כמובן, שיש דברים שלא הובהרו כראוי במכתב, ויש דברים שגם אני לא טרחתי להעלות על הכתב. בכל זאת, השתדלתי לשפוך אור על הבחירה שלי, ואני מקווה שעשיתי זאת במידה של הצלחה. שי בירן