omrihoresh
New member
מכתב מהלב
שלום לכולם. חלקכם מכיר אותי וחלק לא. אני עמרי, לא ממש שותף פעיל פה בפורום, אלא יותר "צופה מהצד" ולפעמים גם כותב פה דברי שטות. אני כותב את המכתב הזה בהחלטה רגעית, ספונטנית, שלא מתאימה לי בד"כ. חזרתי עכשיו מהעבודה ועוד באוטובוס חזרה החלטתי שדבר ראשון כשאגיע הביתה יהיה להתיישב מול המחשב ולכתוב את המכתב הזה אל הפורום. אז על מה הביג דיל ולמה אני מטריח אתכם? היום, כמו בכל יום בשבועיים האחרונים, שמעתי בדרך לעבודה את "a little south of sanity "אלבום ההופעה החיה ש"נחשפתי" אליו רק לא מזמן ומאז אני לא מצליח להוריד את האזניות.... ההופעה הזו, שמאגדת בתוכה כמה מהביצועי לייב הכי טובים של אירו ששמעתי מעולם (mama kin, fallin' in love, same old song), גרמה לי לחשוב היום קצת אחורה. בחישוב מהיר, אני שומע את אירוסמית' כבר קרוב ל11 שנים. אני עוד זוכר את קלטת הטייפ שחבר הכין לי כש get a grip יצא ופתח לי פתח לעולם ששינה עבורי את עולם המוזיקה לנצח... לאחר מכן באו big ones, pump, permanent ועוד רבים וטובים. והנה, 11 שנים אחרי, אני מסתכל אחורה על אותו ילד בן 14 שהייתי ולא יכול להאמין שאני עדיין שומע את אותם שירים. לא יכול להאמין שמוזיקה יכולה להיצרב כל כך עמוק בנפש. הרי אם תחשבו על זה בהגיון- בין גיל תחילת הנעורים לבין גיל 25 שהוא בגרות לכל דבר, אנחנו מושפעים מכל כך הרבה גורמים. משנים כל כך הרבה טרנדים ואופנות, אוהבים,נפרדים, חושבים בכל כך הרבה דרכים שונות. איך יכול להיות שאני יושב באוטובוס, שומע את dream on בפעם המי-יודע-כמה ועדיין מקבל צמרמורת כל פעם שסטיבן צורח את סוף השיר? איך יכול להיות שהגיטרות של ג'ו ובראד "מעיפות לי את הגג" כל פעם בmama kin? למה בא לי לרקוד באמצע הרחוב כמו אידיוט? (מי שמכיר אותי יודע שזה בחיים לא יקרה...) ההופעה שראיתי לפני חודש בגרמניה היתה לא רק הגשמת חלום נעורים, היא גם פתחה לי שוב את ה hole in my soul שכמה שלא אמלא אותו באירוסמית', תמיד יהיה מקום לעוד. ומי יודע מתי זה יגמר... בזמן ההופעה העיניים התמלאו דמעות לא פעם (בעיקר בdream on, draw the line ,seasonsו-walk this way). פתאום קפץ לי שוב הילד הזה שהייתי מול העיניים. שהסתגר בחדר ושמע big ones שוב ושוב כשכולם עשו דברים "חשובים" יותר. לראות את כל חברי הלהקה מולי במרחק יריקה, מנגנים כאילו אין דבר כזה שנקרא גיל (מתקדם) עשה לי כל כך הרבה דברים בפנים שאין מילים להתחיל להסביר, ואולי עדיין לא הבנתי, גם חודש אחרי. אז זהו, אני יודע שאולי נשמעתי קיטשי (ככה אני) ואולי הדברים לא מדברים למי ששומע את אירו "רק" שנתיים-שלוש (צעירים!) אבל הדברים האלו באים מהלב. ישנם דברים שרק ממרחק של שנים ניתן להעריך ולהבין את ההשפעה העצומה שלהם על החיים שלך. זה תמיד בלתי אפשרי בזמן אמת. מצפה לתגובותיכם! עמרי
שלום לכולם. חלקכם מכיר אותי וחלק לא. אני עמרי, לא ממש שותף פעיל פה בפורום, אלא יותר "צופה מהצד" ולפעמים גם כותב פה דברי שטות. אני כותב את המכתב הזה בהחלטה רגעית, ספונטנית, שלא מתאימה לי בד"כ. חזרתי עכשיו מהעבודה ועוד באוטובוס חזרה החלטתי שדבר ראשון כשאגיע הביתה יהיה להתיישב מול המחשב ולכתוב את המכתב הזה אל הפורום. אז על מה הביג דיל ולמה אני מטריח אתכם? היום, כמו בכל יום בשבועיים האחרונים, שמעתי בדרך לעבודה את "a little south of sanity "אלבום ההופעה החיה ש"נחשפתי" אליו רק לא מזמן ומאז אני לא מצליח להוריד את האזניות.... ההופעה הזו, שמאגדת בתוכה כמה מהביצועי לייב הכי טובים של אירו ששמעתי מעולם (mama kin, fallin' in love, same old song), גרמה לי לחשוב היום קצת אחורה. בחישוב מהיר, אני שומע את אירוסמית' כבר קרוב ל11 שנים. אני עוד זוכר את קלטת הטייפ שחבר הכין לי כש get a grip יצא ופתח לי פתח לעולם ששינה עבורי את עולם המוזיקה לנצח... לאחר מכן באו big ones, pump, permanent ועוד רבים וטובים. והנה, 11 שנים אחרי, אני מסתכל אחורה על אותו ילד בן 14 שהייתי ולא יכול להאמין שאני עדיין שומע את אותם שירים. לא יכול להאמין שמוזיקה יכולה להיצרב כל כך עמוק בנפש. הרי אם תחשבו על זה בהגיון- בין גיל תחילת הנעורים לבין גיל 25 שהוא בגרות לכל דבר, אנחנו מושפעים מכל כך הרבה גורמים. משנים כל כך הרבה טרנדים ואופנות, אוהבים,נפרדים, חושבים בכל כך הרבה דרכים שונות. איך יכול להיות שאני יושב באוטובוס, שומע את dream on בפעם המי-יודע-כמה ועדיין מקבל צמרמורת כל פעם שסטיבן צורח את סוף השיר? איך יכול להיות שהגיטרות של ג'ו ובראד "מעיפות לי את הגג" כל פעם בmama kin? למה בא לי לרקוד באמצע הרחוב כמו אידיוט? (מי שמכיר אותי יודע שזה בחיים לא יקרה...) ההופעה שראיתי לפני חודש בגרמניה היתה לא רק הגשמת חלום נעורים, היא גם פתחה לי שוב את ה hole in my soul שכמה שלא אמלא אותו באירוסמית', תמיד יהיה מקום לעוד. ומי יודע מתי זה יגמר... בזמן ההופעה העיניים התמלאו דמעות לא פעם (בעיקר בdream on, draw the line ,seasonsו-walk this way). פתאום קפץ לי שוב הילד הזה שהייתי מול העיניים. שהסתגר בחדר ושמע big ones שוב ושוב כשכולם עשו דברים "חשובים" יותר. לראות את כל חברי הלהקה מולי במרחק יריקה, מנגנים כאילו אין דבר כזה שנקרא גיל (מתקדם) עשה לי כל כך הרבה דברים בפנים שאין מילים להתחיל להסביר, ואולי עדיין לא הבנתי, גם חודש אחרי. אז זהו, אני יודע שאולי נשמעתי קיטשי (ככה אני) ואולי הדברים לא מדברים למי ששומע את אירו "רק" שנתיים-שלוש (צעירים!) אבל הדברים האלו באים מהלב. ישנם דברים שרק ממרחק של שנים ניתן להעריך ולהבין את ההשפעה העצומה שלהם על החיים שלך. זה תמיד בלתי אפשרי בזמן אמת. מצפה לתגובותיכם! עמרי
