מכתב לרבנים - חלק א'
שלום לכולם, מצ"ב נוסח מכתב בנושא הנטייה שהועבר אל מס'רבנים בעיקר בציונות הדתית. מי שרוצה להגיב/לתקן/להציע- מוזמן לעשות זאת בשמחה. המכתב מובא בשני חלקים כיוון שאין באפשרות המערכת כאן לדחוס את כולו להודעה אחת. בברכת התורה ולומדיה. לק"י מכתב לרבנים לכב' הרב ______ שליט"א הריני כותב לכבוד תורתו כדי להעיר את תשומת ליבו לבעיה כואבת. הרב מכיר ודאי את תופעת ההומוסקסואלים הדתיים, רציתי רק להאיר כמה נק' וזוויות חשובות בנושא. מדובר בתופעה רחבה. לפי הסטטיסטיקה ההומוסקסואלים מהווים כ10% מן האוכלוסייה, חילונית ודתית כאחד. במגזר הדתי מדובר על אוכלוסייה בעלת אתגרים, בעיות וקשיים ייחודיים. למרות זאת, יש התעלמות כמעט מוחלטת של הממסד הרבני מהתופעה. חשוב לציין לטובה את רבותינו הרב אבינר והרב שרלו שליט"א שמתוך אהבתם הגדולה לעמם ישראל לא נרתעים מלעסוק גם בסוגיה סבוכה זו. במאמר מוסגר, אך הכרחי להמשך מכתבי, אפרט כעת למה לדעתי דרכו של הרב אבינר לא מועילה ואולי אף מזיקה. אני מוכרח להדגיש שאני עושה זאת לשם שמים ומתוך כבוד רב לרב אבינר בפרט ולתלמידי חכמים בכלל. כך לימדוני רבותי: "הוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים" לעפר רגליהם עוד לא הגעתי אך להתאבק אני מוכרח. הרב אבינר בשיטתו סומך על הדעה הפסיכולוגית שניתן לשנות נטיות הומוסק' ע"י טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. דעה זו נחשבת כמופרכת אצל הרוב המוחלט בעולם הפסיכולוגיה, היחידים האוחזים בה הם פסיכו' נוצרים פונדמנטליסטים המגייסים את המדע לשירות דתם. שאר הפסיכולוגים מתייחסים אליהם כאל רופאי אליל. לפי סטטיסטיקות ומחקרים רבים שנעשו בנושא אין עדויות להצלחה בטיפול בנטיות הפוכות. הטיפולים הנ"ל לא רק שלא מועילים אלא גם גורמים נזק- אנשים שעברו אותם מדווחים על אכזבה עמוקה, שנאה עצמית וייאוש שהתפתחו אצלם בעקבות הטיפולים הנ"ל. לכן אני משתמש בהקשר זה בטענות רב האי גאון והרמב"ם: "רבנן לאו אסוותא נינהו" ו"שמע את האמת ממי שאמרה". אשוב לנושא, כשנער דתי מגלה שהוא הומוסקסואל הוא צריך להתמודד תחילה עם הפחד והייאוש. קשה לתאר את עומק המבוכה, הבלבול והשנאה העצמית שאדם כזה יכול לטבוע בהם. הרי כל מה ששמע על הנושא זה מונחים כמו "עונש כרת" ו"מיתה בסקילה" פתאום הפסוקים הללו מדברים ,לכאורה, עליו. הוא מזוהה לפתע עם מילים כמו "טומאה" פתאום הוא מבין שהוא נמשך לתועבה. לבהלה והייאוש מוסיפים העובדה שבחברה הדתית מתייחסים לכל התופעה כאל מוקצה מחמת מיאוס. "אצלנו זה לא קורה", רבנים ואנשי חינוך חוששים שעצם הדיון בסוגיה הוא לא צנוע ועלול לתת לגיטימציה לתופעות כאלו. מתוך כך בורות ואי הבנה הם תופעה רווחת בחברה הדתית ואיתם באה אווירה של דעות קדומות ושנאה. החברה הדתית מתייחסת לנושא בסלידה שהיא מעבר לנצרך מבחינה הלכתית לא ראינו סלידה שכזו ממחללי שבת, או אוכלי שיקוצים. אנשים שוכחים גם שהאיסור הוא המעשה בלבד, ותופסים את האנשים עצמם כמשוקצים ומתועבים. (רק לאחרונה ראיתי פשקווילים באחת משכונותינו המתייחסות לכל הומוסקסואל באשר הוא כאל מפיץ מחלות קטלניות) אדם שחי באווירה כזו ושומע ביטויים כאלה מהוריו מוריו וחבריו מתחיל לשנוא את מה שהוא ולמרות שרוצה להפסיק, להיות "נורמאלי" – הוא לא יכול. הוא מבולבל. עם רבניו הוא לא ידבר הרי "הם לא יבינו" גם מעט אלה שאזרו אומץ ופנו לרבניהם לא תמיד מקבלים עזרה ראויה. רבנים ומחנכים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם המציאות הזאת ואיך להתייחס אליה מבחינה אמונית ערכית וחינוכית. המשך בהודעה הבאה.
שלום לכולם, מצ"ב נוסח מכתב בנושא הנטייה שהועבר אל מס'רבנים בעיקר בציונות הדתית. מי שרוצה להגיב/לתקן/להציע- מוזמן לעשות זאת בשמחה. המכתב מובא בשני חלקים כיוון שאין באפשרות המערכת כאן לדחוס את כולו להודעה אחת. בברכת התורה ולומדיה. לק"י מכתב לרבנים לכב' הרב ______ שליט"א הריני כותב לכבוד תורתו כדי להעיר את תשומת ליבו לבעיה כואבת. הרב מכיר ודאי את תופעת ההומוסקסואלים הדתיים, רציתי רק להאיר כמה נק' וזוויות חשובות בנושא. מדובר בתופעה רחבה. לפי הסטטיסטיקה ההומוסקסואלים מהווים כ10% מן האוכלוסייה, חילונית ודתית כאחד. במגזר הדתי מדובר על אוכלוסייה בעלת אתגרים, בעיות וקשיים ייחודיים. למרות זאת, יש התעלמות כמעט מוחלטת של הממסד הרבני מהתופעה. חשוב לציין לטובה את רבותינו הרב אבינר והרב שרלו שליט"א שמתוך אהבתם הגדולה לעמם ישראל לא נרתעים מלעסוק גם בסוגיה סבוכה זו. במאמר מוסגר, אך הכרחי להמשך מכתבי, אפרט כעת למה לדעתי דרכו של הרב אבינר לא מועילה ואולי אף מזיקה. אני מוכרח להדגיש שאני עושה זאת לשם שמים ומתוך כבוד רב לרב אבינר בפרט ולתלמידי חכמים בכלל. כך לימדוני רבותי: "הוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים" לעפר רגליהם עוד לא הגעתי אך להתאבק אני מוכרח. הרב אבינר בשיטתו סומך על הדעה הפסיכולוגית שניתן לשנות נטיות הומוסק' ע"י טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. דעה זו נחשבת כמופרכת אצל הרוב המוחלט בעולם הפסיכולוגיה, היחידים האוחזים בה הם פסיכו' נוצרים פונדמנטליסטים המגייסים את המדע לשירות דתם. שאר הפסיכולוגים מתייחסים אליהם כאל רופאי אליל. לפי סטטיסטיקות ומחקרים רבים שנעשו בנושא אין עדויות להצלחה בטיפול בנטיות הפוכות. הטיפולים הנ"ל לא רק שלא מועילים אלא גם גורמים נזק- אנשים שעברו אותם מדווחים על אכזבה עמוקה, שנאה עצמית וייאוש שהתפתחו אצלם בעקבות הטיפולים הנ"ל. לכן אני משתמש בהקשר זה בטענות רב האי גאון והרמב"ם: "רבנן לאו אסוותא נינהו" ו"שמע את האמת ממי שאמרה". אשוב לנושא, כשנער דתי מגלה שהוא הומוסקסואל הוא צריך להתמודד תחילה עם הפחד והייאוש. קשה לתאר את עומק המבוכה, הבלבול והשנאה העצמית שאדם כזה יכול לטבוע בהם. הרי כל מה ששמע על הנושא זה מונחים כמו "עונש כרת" ו"מיתה בסקילה" פתאום הפסוקים הללו מדברים ,לכאורה, עליו. הוא מזוהה לפתע עם מילים כמו "טומאה" פתאום הוא מבין שהוא נמשך לתועבה. לבהלה והייאוש מוסיפים העובדה שבחברה הדתית מתייחסים לכל התופעה כאל מוקצה מחמת מיאוס. "אצלנו זה לא קורה", רבנים ואנשי חינוך חוששים שעצם הדיון בסוגיה הוא לא צנוע ועלול לתת לגיטימציה לתופעות כאלו. מתוך כך בורות ואי הבנה הם תופעה רווחת בחברה הדתית ואיתם באה אווירה של דעות קדומות ושנאה. החברה הדתית מתייחסת לנושא בסלידה שהיא מעבר לנצרך מבחינה הלכתית לא ראינו סלידה שכזו ממחללי שבת, או אוכלי שיקוצים. אנשים שוכחים גם שהאיסור הוא המעשה בלבד, ותופסים את האנשים עצמם כמשוקצים ומתועבים. (רק לאחרונה ראיתי פשקווילים באחת משכונותינו המתייחסות לכל הומוסקסואל באשר הוא כאל מפיץ מחלות קטלניות) אדם שחי באווירה כזו ושומע ביטויים כאלה מהוריו מוריו וחבריו מתחיל לשנוא את מה שהוא ולמרות שרוצה להפסיק, להיות "נורמאלי" – הוא לא יכול. הוא מבולבל. עם רבניו הוא לא ידבר הרי "הם לא יבינו" גם מעט אלה שאזרו אומץ ופנו לרבניהם לא תמיד מקבלים עזרה ראויה. רבנים ומחנכים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם המציאות הזאת ואיך להתייחס אליה מבחינה אמונית ערכית וחינוכית. המשך בהודעה הבאה.
