P a r m e n i d e s
New member
מכתב לפאוזי
לפאוזי, אני מנסה לדמיין אותך עכשיו- ברגע זה ממש. אני מנסה להפשיט מעליי את הרעש התל אביבי שעוטף אותי כעת, את הריחות של הקפה והקישים שמסביבי. אני מנסה לבנות על הדמיון החלק איזושהי תמונה שתתאר לי איפה אתה עכשיו. אף פעם לא הייתי בעזה שלך, רק בעזה "שלנו". את השכונות העזתיות אני מכיר בעיקר מהחדשות. אולי אתה יושב עכשיו בתוך בית ישן, שקירותיו בלוקים חשופים של בטון, נוטה ליפול, דחוס בשכונות מתמוטטות, באוויר מלא אבק, לב מוצף בחרדה, ומחשבות קודרות בייאושן. אולי אתה חושב גם עליי ברגעים כאלה, שואל את עצמך אם הכל היה אחרת. תוהה אם היית עושה את זה שוב. זה קרה ב1996. שיפצו את הבית שלנו ברמת גן, והוסיפו חדרים לקומה השנייה. הקבלן הביא אותך ועוד כמה פועלים פלסטינים, כדי לסיים את השיפוץ. הייתי אז בן 13. רצתי למקלחת בקומה השנייה ורציתי לפתוח את החלון הגדול שמחבר בינה לחדר השינה. החלון נפתח בדחיפה, אך שלי הייתה חזקה מדי- ותוך כדי שדחפתי את החלון, הוא התנפץ עליי בקול גדול. הייתי בהלם. אני זוכר שאלפי שברי הזכוכית עברו על זרועותיי כמין ליטוף, כמו מגע של משי. הסתכלתי על היד וראיתי חור גדול פעול בה- מהמרפק ועד הכתף. ההלם היה כה גדול, שלא הצלחתי לזוז, או לבכות. רק בהיתי במסה הזאת של רקמות שרירים, בחוטים ארוכים של עצב, מכוסים שכבת מיילין דביקה, והרגשתי תחושה נוראית של חיות חסרת מעצורים, ריגוש אנדרנלין כה גדול, עד שאתה מרגיש שהוא חייב לגרור את הניגוד המוחלט שלו- המוות. אני זוכר שישבתי שם, קפוא לרגע שנמשך כשעה, ואתה נכנסת פתאום. הגוף הגדול שלך הצטמק לרגע מאימה כשראית אותי מדמם וגועש על הרצפה הקרה. זרקת את כלי העבודה, תפסת את הזרוע שלי וסגרת את החור הענק בידייך החשופות. אני זוכר שחסמת את הדם מלצאת, שהידקת את אחיזתך מסביב לזרוע, והרמת אותי בידך השנייה. אבי המאמץ, שכיהן בזמנו כשר בממשלת ישראל, היה מחוץ לחדרו- ואתה זעקת לו שצריך לקחת אותי לבית החולים. הוא לבש מכנסיים קצרים ומאחר שלא הבין את חומרת העניין, ביקש רגע להחליף בגדים לפני שייקח אותי. צרחת עליו במלוא עוצמת גרונך, שיבוא עכשיו, ברגע זה. זו הייתה תמונה שלא אשכח לעולם. אתה, פועל בנייה פלסטיני, זועק וצורח על שר ישראלי, מסמכות שיכולה לנבוע רק מעוצמת הרגש ההומאני הזה, הצו הבסיסי האנושי, שהשתלט עליך כליל באותו הרגע. לקחו אותי לבית החולים, ניתחו אותי במשך כשבע שעות, והבטיחו לי שלולא היית שם, לולא ביצעת את חסימת העורקים הזאת, לולא זעקת לעזרה- ומיידית- לא הייתי כאן היום, ולא מדובר בהגזמה תיאטרלית. אושפזתי במשך חודשים ארוכים בבית החולים, עברתי פיזיותרפיה, טיפולים בחשמל ובלייזר- ולמרות כל הנ"ל, נאלצתי להיפרד מיד ימין כידי בדומיננטי- ועברתי לכתוב ולפעול ביד שמאל. אני זוכר שהודיתי לך במילים רפות, אני זוכר שהוריי סיפרו לי שהם דאגו לך, למרות שלא רצית דבר בתמורה ואף סירבת לכך. מאז עברו יותר מעשר שנים. המציאות הפוליטית השתנתה, המצב הביטחוני התדרדר, עזה הפכה לאוטונומיה בשילטון החמאס- ל"חמאסטן"- שדוגל בהשמדת ישראל. לך כבר לא מרשים לבוא לעבוד בישראל, ובטח שלא להתקרב לבתים מסוימים. את המציאות של פעם קשה כבר לדמיין היום. וכשאני קם בבוקר, נוסע לבית הקפה התל אביבי, פותח את הבוקר עם כריך וקפה לצד ספר טוב, אתה כבר ודאי בדרכך לעבודה סיזיפית כלשהי, מנסה לגרד קצת קמח ומוצרי מזון בסיסיים אחרים, למשפחתך. אולי אתה אפילו עובד תחת שלטון החמאס, משרת בחוליית קסאמים כדי לפרנס את ילדיך או להתמודד עם הייאוש. עכשיו זה כבר לא אתה ואני. זה ישראל ופלסטין. עכשיו, אנחנו נחשבים לאויבים, וזה נגזר מהיותנו תחת שלטונות ריבוניים שדוגלים בניצחון על הצד השני. נגזר מהעובדה שבני משפחתי ובני משפחתך משרתים בצבאות שנלחמים האחד בשני. זה כבר לא עניין של פאוזי ונ'- זה עניין של יהודי-ישראלי ומוסלמי-פלסטיני. של מחלוקות שמצדיקות רצח הדדי. קרוב לודאי ששכנייך, לו היו יודעים שהצלת חיי יהודי ישראלי, היו בזים לך על כך- ואולי חלקם היה שמח לסיים את מה שאתה מנעת. חלק מחבריי ושכניי גם היה שמח לראות את עזה נמחקת מעל פני האדמה. ומי אנחנו, כך אומרים, אם לא תבנית נוף הולדתנו? מי אנחנו אם איננו מוגדרים על ידי החברים והסביבה הקרובה? האם יש בכלל איזשהו "אני" מסתתר בתוכנו, מעבר למה ששאבנו וינקנו מהתרבות והחברה? יתכן שיקראו לי לשירות מילואים, ואמצא את עצמי עומד מולך פתאום, כאויב. מול האיש שהציל את חיי. אלו שאלות פילוסופיות שאין להן מקום כאן; גם אם האדם הוא יצור שמגיב רק בהתאם להקשר- זה לא מצדיק את המציאות הזאת. הרי אותו אוהד כדורגל שרוף, שרב מכות עם אוהד של קבוצה אחרת, לא יגן עליו בנפשו כשישרתו שניהם תחת אותו צבא? ושני חיילים מצבאות שונים, שיהרגו אחד את השני בקרב, לא ישמרו זה על זה בכל מחיר, לו יאלצו לשרוד יחד על אי בודד? מתי נבין כולנו שאנחנו כבר על אי בודד? שהערובה היחידה להישרדות אנושית היא שיתוף פעולה? אחווה בסיסית? אסור לנו לוותר על האנושיות שלנו; בי ובך פאוזי, כבשאר בני האדם, יש משהו בסיסי יותר, ראשוני יותר, שקודם לכל ההגדרות האלה, לכל הנימוקים האלה של דת ולאום. אנחנו בני אדם. ובתור כאלה, יש בנו נטייה ראשונית, כמעט סוציוביולוגית, לעזרה ולאחווה הדדיים. לו יכולנו להפשיט מעלינו את כל התגיות והמאפיינים, לחזור למהות האנושית הפשוטה והטבעית הזאת, כמה כל זה היה נראה תפל ומיותר. כשאני קורא את החדשות, שומע על המוות שכל צד זורע באחר, כשאני מתלהם כנגד פיגוע רצחני ותוכניות זדוניות, כשכל בני עמך מתקבצים בדמיוני לקבוצת רוצחים שפלה אחת- כשהמציאות שחורה והעתיד ריק מתקווה- אני נזכר בך פאוזי, אני נזכר בבסיס הזה, שמאחד בין כולנו. ברגע שנרפה מהבסיס המשותף הזה- אבדנו כולנו. זה מה שמחזיק אותי מול צבעי הייאוש הקודרים האלה, המקשטים את המזרח התיכון מאז ומעולם. שם טמונה התקווה לשלום ולהתחדשות, ומשם היא תגיע יום אחד- בעזרת השם בקרוב. אני כותב לך את המכתב הזה, אבל אין לי כתובת לשלוח אותו- ואני לא מכיר אפשרות לשליחתו- גם לו הייתה בידי הכתובת. אני אפרסם אותו היכן שאוכל, וכמה שיותר, בתקווה מופרכת שאולי יום אחד הוא יגיע לידיך- מיד שנייה או ראשונה, ושאולי בדרך, הוא יגיע לפלסטינים אחרים, או לישראלים אחרים, ולבני אדם באשר הם, ויינטע גם בהם גרעין של תקווה, שינבוט ויצמיח עתיד חדש. אני לא מנותק מהמציאות הקשה, אך אני מבין שבלי אידיאל, מנותק ככל שיהיה, אין גם תקווה. נ.
לפאוזי, אני מנסה לדמיין אותך עכשיו- ברגע זה ממש. אני מנסה להפשיט מעליי את הרעש התל אביבי שעוטף אותי כעת, את הריחות של הקפה והקישים שמסביבי. אני מנסה לבנות על הדמיון החלק איזושהי תמונה שתתאר לי איפה אתה עכשיו. אף פעם לא הייתי בעזה שלך, רק בעזה "שלנו". את השכונות העזתיות אני מכיר בעיקר מהחדשות. אולי אתה יושב עכשיו בתוך בית ישן, שקירותיו בלוקים חשופים של בטון, נוטה ליפול, דחוס בשכונות מתמוטטות, באוויר מלא אבק, לב מוצף בחרדה, ומחשבות קודרות בייאושן. אולי אתה חושב גם עליי ברגעים כאלה, שואל את עצמך אם הכל היה אחרת. תוהה אם היית עושה את זה שוב. זה קרה ב1996. שיפצו את הבית שלנו ברמת גן, והוסיפו חדרים לקומה השנייה. הקבלן הביא אותך ועוד כמה פועלים פלסטינים, כדי לסיים את השיפוץ. הייתי אז בן 13. רצתי למקלחת בקומה השנייה ורציתי לפתוח את החלון הגדול שמחבר בינה לחדר השינה. החלון נפתח בדחיפה, אך שלי הייתה חזקה מדי- ותוך כדי שדחפתי את החלון, הוא התנפץ עליי בקול גדול. הייתי בהלם. אני זוכר שאלפי שברי הזכוכית עברו על זרועותיי כמין ליטוף, כמו מגע של משי. הסתכלתי על היד וראיתי חור גדול פעול בה- מהמרפק ועד הכתף. ההלם היה כה גדול, שלא הצלחתי לזוז, או לבכות. רק בהיתי במסה הזאת של רקמות שרירים, בחוטים ארוכים של עצב, מכוסים שכבת מיילין דביקה, והרגשתי תחושה נוראית של חיות חסרת מעצורים, ריגוש אנדרנלין כה גדול, עד שאתה מרגיש שהוא חייב לגרור את הניגוד המוחלט שלו- המוות. אני זוכר שישבתי שם, קפוא לרגע שנמשך כשעה, ואתה נכנסת פתאום. הגוף הגדול שלך הצטמק לרגע מאימה כשראית אותי מדמם וגועש על הרצפה הקרה. זרקת את כלי העבודה, תפסת את הזרוע שלי וסגרת את החור הענק בידייך החשופות. אני זוכר שחסמת את הדם מלצאת, שהידקת את אחיזתך מסביב לזרוע, והרמת אותי בידך השנייה. אבי המאמץ, שכיהן בזמנו כשר בממשלת ישראל, היה מחוץ לחדרו- ואתה זעקת לו שצריך לקחת אותי לבית החולים. הוא לבש מכנסיים קצרים ומאחר שלא הבין את חומרת העניין, ביקש רגע להחליף בגדים לפני שייקח אותי. צרחת עליו במלוא עוצמת גרונך, שיבוא עכשיו, ברגע זה. זו הייתה תמונה שלא אשכח לעולם. אתה, פועל בנייה פלסטיני, זועק וצורח על שר ישראלי, מסמכות שיכולה לנבוע רק מעוצמת הרגש ההומאני הזה, הצו הבסיסי האנושי, שהשתלט עליך כליל באותו הרגע. לקחו אותי לבית החולים, ניתחו אותי במשך כשבע שעות, והבטיחו לי שלולא היית שם, לולא ביצעת את חסימת העורקים הזאת, לולא זעקת לעזרה- ומיידית- לא הייתי כאן היום, ולא מדובר בהגזמה תיאטרלית. אושפזתי במשך חודשים ארוכים בבית החולים, עברתי פיזיותרפיה, טיפולים בחשמל ובלייזר- ולמרות כל הנ"ל, נאלצתי להיפרד מיד ימין כידי בדומיננטי- ועברתי לכתוב ולפעול ביד שמאל. אני זוכר שהודיתי לך במילים רפות, אני זוכר שהוריי סיפרו לי שהם דאגו לך, למרות שלא רצית דבר בתמורה ואף סירבת לכך. מאז עברו יותר מעשר שנים. המציאות הפוליטית השתנתה, המצב הביטחוני התדרדר, עזה הפכה לאוטונומיה בשילטון החמאס- ל"חמאסטן"- שדוגל בהשמדת ישראל. לך כבר לא מרשים לבוא לעבוד בישראל, ובטח שלא להתקרב לבתים מסוימים. את המציאות של פעם קשה כבר לדמיין היום. וכשאני קם בבוקר, נוסע לבית הקפה התל אביבי, פותח את הבוקר עם כריך וקפה לצד ספר טוב, אתה כבר ודאי בדרכך לעבודה סיזיפית כלשהי, מנסה לגרד קצת קמח ומוצרי מזון בסיסיים אחרים, למשפחתך. אולי אתה אפילו עובד תחת שלטון החמאס, משרת בחוליית קסאמים כדי לפרנס את ילדיך או להתמודד עם הייאוש. עכשיו זה כבר לא אתה ואני. זה ישראל ופלסטין. עכשיו, אנחנו נחשבים לאויבים, וזה נגזר מהיותנו תחת שלטונות ריבוניים שדוגלים בניצחון על הצד השני. נגזר מהעובדה שבני משפחתי ובני משפחתך משרתים בצבאות שנלחמים האחד בשני. זה כבר לא עניין של פאוזי ונ'- זה עניין של יהודי-ישראלי ומוסלמי-פלסטיני. של מחלוקות שמצדיקות רצח הדדי. קרוב לודאי ששכנייך, לו היו יודעים שהצלת חיי יהודי ישראלי, היו בזים לך על כך- ואולי חלקם היה שמח לסיים את מה שאתה מנעת. חלק מחבריי ושכניי גם היה שמח לראות את עזה נמחקת מעל פני האדמה. ומי אנחנו, כך אומרים, אם לא תבנית נוף הולדתנו? מי אנחנו אם איננו מוגדרים על ידי החברים והסביבה הקרובה? האם יש בכלל איזשהו "אני" מסתתר בתוכנו, מעבר למה ששאבנו וינקנו מהתרבות והחברה? יתכן שיקראו לי לשירות מילואים, ואמצא את עצמי עומד מולך פתאום, כאויב. מול האיש שהציל את חיי. אלו שאלות פילוסופיות שאין להן מקום כאן; גם אם האדם הוא יצור שמגיב רק בהתאם להקשר- זה לא מצדיק את המציאות הזאת. הרי אותו אוהד כדורגל שרוף, שרב מכות עם אוהד של קבוצה אחרת, לא יגן עליו בנפשו כשישרתו שניהם תחת אותו צבא? ושני חיילים מצבאות שונים, שיהרגו אחד את השני בקרב, לא ישמרו זה על זה בכל מחיר, לו יאלצו לשרוד יחד על אי בודד? מתי נבין כולנו שאנחנו כבר על אי בודד? שהערובה היחידה להישרדות אנושית היא שיתוף פעולה? אחווה בסיסית? אסור לנו לוותר על האנושיות שלנו; בי ובך פאוזי, כבשאר בני האדם, יש משהו בסיסי יותר, ראשוני יותר, שקודם לכל ההגדרות האלה, לכל הנימוקים האלה של דת ולאום. אנחנו בני אדם. ובתור כאלה, יש בנו נטייה ראשונית, כמעט סוציוביולוגית, לעזרה ולאחווה הדדיים. לו יכולנו להפשיט מעלינו את כל התגיות והמאפיינים, לחזור למהות האנושית הפשוטה והטבעית הזאת, כמה כל זה היה נראה תפל ומיותר. כשאני קורא את החדשות, שומע על המוות שכל צד זורע באחר, כשאני מתלהם כנגד פיגוע רצחני ותוכניות זדוניות, כשכל בני עמך מתקבצים בדמיוני לקבוצת רוצחים שפלה אחת- כשהמציאות שחורה והעתיד ריק מתקווה- אני נזכר בך פאוזי, אני נזכר בבסיס הזה, שמאחד בין כולנו. ברגע שנרפה מהבסיס המשותף הזה- אבדנו כולנו. זה מה שמחזיק אותי מול צבעי הייאוש הקודרים האלה, המקשטים את המזרח התיכון מאז ומעולם. שם טמונה התקווה לשלום ולהתחדשות, ומשם היא תגיע יום אחד- בעזרת השם בקרוב. אני כותב לך את המכתב הזה, אבל אין לי כתובת לשלוח אותו- ואני לא מכיר אפשרות לשליחתו- גם לו הייתה בידי הכתובת. אני אפרסם אותו היכן שאוכל, וכמה שיותר, בתקווה מופרכת שאולי יום אחד הוא יגיע לידיך- מיד שנייה או ראשונה, ושאולי בדרך, הוא יגיע לפלסטינים אחרים, או לישראלים אחרים, ולבני אדם באשר הם, ויינטע גם בהם גרעין של תקווה, שינבוט ויצמיח עתיד חדש. אני לא מנותק מהמציאות הקשה, אך אני מבין שבלי אידיאל, מנותק ככל שיהיה, אין גם תקווה. נ.