מכתב לחבר ההוא...
שלא אדע אם הוא עדיין מבקר כאן, או במקומות אחרים, אולי קופץ לעיתים כך שלא ארגיש, לקרוא מעט,
לטעום מהצוף בתקוות ולהמשיך בדרכו....
חברי יקר שלי, אם יכולתי לשקול ולמדוד את כל חבריי שהיו לי עד כה, קשה למצוא חברי ם. אמנם באו כמה במהלך החיים, כאלה שחשבתי שהם אמיתיים ולתמיד...
והזמן עבר, ואולי נפרדו דרכינו, אבל הם נותרו בזכרוני...
אך אם אצטרך לשקול- מעולם לא היה לי חבר כמוך.
מעולם לא הייתי קרובה אצל עצמי כמו בחברות איתך.
מעולם לא חשתי קרבה מהולה ביראה, אינטימיות מעורבבת בריחוק של התבוננות, אהבה גדולה מהולה בחוסר יכולת.
מעולם לא יכולתי לכתוב לאדם מה שאני כותבת כאן.
מאז אנו חברים התחלתי לכתוב ללא מורא, מתוך הבנה שאתה מבין.ושאני מבינה.
מעולם לא היה לי חבר שידעתי כי גם אם לא נדבר- נבין הכל. אך מצד שני אנו אנשי מילים ולכן כל שנגיד- יקבל משמעות כמעט נצחית.
אתה הראשון מבין חבריי שידע לשים את האצבע. על המקום הנכון, והדגש הנכון, והמשמעות.
אני, שידועה כמי שמקשיבה, יודעת לשים אצבע, לשאול מה שצריך, לעורר תהליכים, לייעץ לכל אדם מה טוב לו לעשות,
אני, לא מצאתי מישהו שאחשוב עליו גבוהה ואוכל לשמוע לו.
וגם אם לעיתים מחייך אתה חיוך המנסה לזרום מעל...לעבור כפרפר מעל הצוף, לעבור מפרח לפרח, מחוויה לחוויה,
לרחף מעל הדברים, להימנע מסכנה להיפגע, למרות כל אלה אני יודעת שאתה שם מאוד.
ואני יודעת שגם אתה וגם אני לא מושלמים, ויש בנו חסרונות, ויש בך גם. ולעתים הם גורמים לי לדמוע,
אך לרוב מעשיך ומילותיך גורמות לי לדמוע מהתרגשות ושמחה.
הרשה לי להביע את כל זאת- כי סיכמנו שבכל יום מביעים משהו, כי אין לדעת והחיים לא בידנו.
ולכל אחד מחברי התקוות:
החזק חזק בחיים, אחוז בהם, לטף אותם, תן להם לשחק בך אך שחק בהם.
לחיי חברויות נדירות.
לחייכם, חברי התקוות. חברים בלתי נראים- אך קיימים לגמרי.
שלא אדע אם הוא עדיין מבקר כאן, או במקומות אחרים, אולי קופץ לעיתים כך שלא ארגיש, לקרוא מעט,
לטעום מהצוף בתקוות ולהמשיך בדרכו....
חברי יקר שלי, אם יכולתי לשקול ולמדוד את כל חבריי שהיו לי עד כה, קשה למצוא חברי ם. אמנם באו כמה במהלך החיים, כאלה שחשבתי שהם אמיתיים ולתמיד...
והזמן עבר, ואולי נפרדו דרכינו, אבל הם נותרו בזכרוני...
אך אם אצטרך לשקול- מעולם לא היה לי חבר כמוך.
מעולם לא הייתי קרובה אצל עצמי כמו בחברות איתך.
מעולם לא חשתי קרבה מהולה ביראה, אינטימיות מעורבבת בריחוק של התבוננות, אהבה גדולה מהולה בחוסר יכולת.
מעולם לא יכולתי לכתוב לאדם מה שאני כותבת כאן.
מאז אנו חברים התחלתי לכתוב ללא מורא, מתוך הבנה שאתה מבין.ושאני מבינה.
מעולם לא היה לי חבר שידעתי כי גם אם לא נדבר- נבין הכל. אך מצד שני אנו אנשי מילים ולכן כל שנגיד- יקבל משמעות כמעט נצחית.
אתה הראשון מבין חבריי שידע לשים את האצבע. על המקום הנכון, והדגש הנכון, והמשמעות.
אני, שידועה כמי שמקשיבה, יודעת לשים אצבע, לשאול מה שצריך, לעורר תהליכים, לייעץ לכל אדם מה טוב לו לעשות,
אני, לא מצאתי מישהו שאחשוב עליו גבוהה ואוכל לשמוע לו.
וגם אם לעיתים מחייך אתה חיוך המנסה לזרום מעל...לעבור כפרפר מעל הצוף, לעבור מפרח לפרח, מחוויה לחוויה,
לרחף מעל הדברים, להימנע מסכנה להיפגע, למרות כל אלה אני יודעת שאתה שם מאוד.
ואני יודעת שגם אתה וגם אני לא מושלמים, ויש בנו חסרונות, ויש בך גם. ולעתים הם גורמים לי לדמוע,
אך לרוב מעשיך ומילותיך גורמות לי לדמוע מהתרגשות ושמחה.
הרשה לי להביע את כל זאת- כי סיכמנו שבכל יום מביעים משהו, כי אין לדעת והחיים לא בידנו.
ולכל אחד מחברי התקוות:
החזק חזק בחיים, אחוז בהם, לטף אותם, תן להם לשחק בך אך שחק בהם.
לחיי חברויות נדירות.
לחייכם, חברי התקוות. חברים בלתי נראים- אך קיימים לגמרי.
