מכתב לאמי

[ש ו ב ת ל ב]

מכתב לאמי ../images/Emo39.gif

אני מצטערת שלא נתתי לך לחיות. אני מצטערת שלא נתתי לך להיות עם גבר שבחרת לך. מצטערת שתמיד צעקתי עליך והפרעתי לך איתו. מצטערת שמעולם לא קבלתי את הקשר איתו. מצטערת שרק רציתי אותך לעצמי,רציתי שתאהבי רק אותי. מצטערת שתמיד דחפתי אותך למצבים של ייאוש,חוסר אונים. מצטערת שלא נתתי לך להיות כפי שאת. מצטערת אמא,שלא הראיתי לך שאוהבת אותך. מצטערת שלא הייתי בת שהיית רוצה לראותה. מצטערת שהייתי מתעללת בך. אני פשוט לא יכלתי לקבל את הגבר הזר לביתי,רציתי שיעוף מחיי,מחיינו. כל חיי האשמתי את עצמי במה שקרה לך,האשמתי את עצמי שלא עזרתי לך ולא תמכתי בך.מצטערת שבסופו של דבר לאחר ריבים שלנו הגעתי לבית חולים וגרמתי לעצמי התמוטטות עצמים. מצטערת שככה יצא לנו בהמשך 5 שנים הכי מכוערים. רק בגלל שלא קבלתי אותך איתו. גבר זר לא היה מקובל אצלי.הצבתי לך תנאים. אם את מעיפה אותו, אהיה ילדה טובה. אמא,אני נורא אהבתי אותך.אני מצטערת שלא היית מאושרת. אני יודעת שאני לא אחראית שתהי מאושרת,אבל מנעתי את זה ממך. אהבת את האבא שלי וסבלת מאז שהוא מת.עד כמה סבלת ולפעמים היה נדמה לי שאהבת אותו אפילו יותר אותי.כל כך קנאתי לאהבה שלך לאבי.אפילו לא יכלתי להבין איך את מסוגלת לאהוב אותו למרות על מה שעשה לך,פגע בך.המשכת לאהוב אותו. לעתים נדהמתי מאהבתך לאבא שלי,וכל כך רציתי שתאהבי אותי גם.אבל לא ראיתי שאהבת אותי. אז כשאבי מת היה לך מותר להיות עם גבר אחר כדי שלא תהי לבד.ואני זאת שמנעתי הכל. גם לא יכלתי לסלוח לך כשהתעללת בי כשהייתי קטנה ואולי בגלל זה החזרתי לך באותה מידה.היה לי מאוד קשה לי איתך. אני יודעת שהייתי קטנה מדי מכדי להבין מה קורה...הייתי תינוקת בת 11 שרצתה תשומת לב... כשהייתי קטנה לא קבלתי...וכשגבר זר נכנס לחיינו חשתי מאויימת... מצטערת אמא,על מה שהייתי.

 

[eshkolit32]

היי שובתלב

קודם כל אני חושבת שזה חיובי שפרקת את מה שרבץ לך על הלב. ממה שכתבת אני מבינה שאת מאד מיוסרת מהדרך שבה התנהגת עם אמא שלך. אני מבטיחה לך (מההכרות שלי עם אנשים אחרים ועם עצמי) שתמיד כשמאבדים אדם קרוב מתייסרים על מה שעשינו ומה שלא עשינו, מה שאמרנו ומה שלא....זה טבעי ונורמאלי. אם אני זוכרת נכון, עבר די הרבה זמן מאז שאיבדת את הורייך.כמובן שהזמן לא מרפא את הכאב, אבל לפעמים הוא עוזר לעבור תהליכים שמכוונים אותנו איך לחיות "בשלום" ובהשלמה עד כמה שאפשר עם האובדן. שובתלב, אני מבינה את הייסורים שלך ומכירה אותם כי גם אני חוויתי אותם. לפעמים הם עדיין צצים אצלי אבל לא באותה תדירות כמו פעם. אני מאמינה שגם אם אמא שלך לא הפגינה את האהבה שלה אלייך, היא אהבה אותך. יש הרבה אנשים שהם פשוט לא חמים פיזית. אני מאד מבינה את החיפוש והכאב על החיבוק שלא היה. אני חושבת שבחיים חשוב מאד לסלוח לאנשים שאכזבו אותנו/פגעו בנו. יש בזה משהו מאד משחרר. פשוט לשים את העקרונות והעקשנות לרגע בצד ולהחליט שסולחים כדי לשים את המקרה הזה מאחורינו. יש כאן המון השלמה וקבלה, יש בפעולה הזו משהו שמשחרר אותנו לחופשי, שעוזר להמשיך הלאה. במקרה שלך אני באמת מאמינה שכדאי שיבוא היום שבו תסלחי לעצמך על איך שהתנהגת עם אמא שלך. זה מגיע לך. יכול להיות שיכולת בזמנו להתנהג אחרת, וגם מאד יכול להיות שלא, אני לא מתיימרת לדעת וגם קשה לנחש מה היה קורה אילו.... לדעתי בכל מקרה, איך שלא נתנהג - בסוף נתייסר מהסיבה הפשוטה - אנחנו לא יכולים לעשות יותר כלום כי מי שאיבדנו הלך לעולמים. הידיעה הזאת, שאי אפשר לעשות כלום יותר, מעמידה אותנו במצב של חוסר אונים אדיר וכאן לדעתי מגיעים הייסורים שלנו. אני באמת מאמינה שמגיע לך שתסלחי לעצמך. תדעי שזה אפשרי, ושזה צעד גדול בדרך אל החופש. היסורים הם בלתי נמנעים. אבל במרחק של זמן - אפשר לנסות להפחית אותם, להשלים עם איך שהתנהגנו. מקווה שתנסי לחשובעל מה שכתבתי.

 

[ש ו ב ת ל ב]

אשכולית ../images/Emo24.gif

קודם כל תודה על התגובה. אני מאוד שמחה שיש לי אומץ להודות במה שהייתי.זה הייתה הכוונה שלי.אני לא מייסרת או חשה מצפון,אלא פשוט גאה בי שסוף סוף העזתי לבקש מאמי ומעצמי סליחה על מי שהייתה.כתבתי מתוך השלמה. תרשי לי לומר משהו... שתמיד כשמאבדים אדם קרוב מתייסרים על מה שעשינו ומה שלא עשינו, מה שאמרנו ומה שלא....זה טבעי ונורמאלי. כן,אם זה היה תלוי בי,הייתי מעדיפה לראותה כמובן עם גבר זר מאשר מתה.אבל החיים החליטו אחרת.זה גרם לי להבין עד כמה הכל יקר מה שנמצא מולנו ולהעריך את מה שיש.אני אוהבת כל מה שנמצא מולנו.אני חשה חיה בתוכי וזה הדבר מאוד מדהים. כמובן שהזמן לא מרפא את הכאב, אבל לפעמים הוא עוזר לעבור תהליכים שמכוונים אותנו איך לחיות "בשלום" ובהשלמה עד כמה שאפשר עם האובדן....אין בתוכי שום כאב.רק שמחה,שקט נפשי השלמה.אני מאוד מאושרת ממה שיש בחיי.אני לא מתחברת עם מילה "אובדן"...מה זה אובדן?אני לא יודעת כלום.לא אבדתי שום דבר.איך אני יכולה לאבד משהו?איך אני יכולה לדעת שאבדתי משהו?אני לא חשה אובדן.הורי הלכו כי זה היה צריך להיות ואין לנו שום שליטה על זה.נתתי להם ללכת. אני מאמינה שגם אם אמא שלך לא הפגינה את האהבה שלה אלייך, היא אהבה אותך. יש הרבה אנשים שהם פשוט לא חמים פיזית. כל חייה אמי הרגישה שהיא בעצמה הייתה ילדה לא רצויה ובגלל זה הייתה כזאת.רק לא מזמן הבנתי שבעצם אמי הייתה שבויה על סיפור שהייתה ילדה לא רצויה.ראיתי עד כמה סבתא שלי,כלומר אמה מאוד אהבה אותה.היא פשוט לא ידעה להראות את האהבה. הידיעה הזאת, שאי אפשר לעשות כלום יותר, מעמידה אותנו במצב של חוסר אונים אדיר וכאן לדעתי מגיעים הייסורים שלנו. זה דבר מאוד מתוק לדעת שאני באמת לא יכולה לעשות כלום כי זה מחזיר אותי למציאות ולאמת הפנימית שלי.באמת בחיינו אין לנו שום שליטה ולכן קבלתי את זה באהבה.הפסקתי להילחם עם מה שקרה והפסקתי להילחם עם עצמי. תדעי שזה אפשרי, ושזה צעד גדול בדרך אל החופש. אני כבר מזמן חשה חופש פנימי מאז שלקחתי אחריות על עצמי ועל מחשבותיי ועל רגשותיי.

 

[eshkolit32]

שמחה לשמוע

צר לי שלא הבנתי אותך נכון....אבל משמח אותי לדעת שאת לא מיוסרת ושאת שמחה במה שהחיים כן נותנים לך

.