מכתב לאמא

[מגע הקסם1]

מכתב לאמא

הרגשתי ממש רע בימים האחרונים... ואז, ידעתי שהתשובה תגיע אלי, כמו תמיד. המשכתי לקרוא את הספר שאני קוראת כבר כמה זמן... ואז הבנתי: אני מבינה את אמא שלי. אני לא סולחת לה. אז הבנתי שהגיע הזמן לכתוב את הכל, אחת ולתמיד, להוציא הכל החוצה ואחר כך... למסור לה את המכתב. אנחנו לא מדברות כרגע, זאת די הסכמה שבשתיקה... המכתב הזה, שכתבתי... הוא מעין נסיון אחרון לגרום לדברים להשתפר. העניין הוא שאף פעם לא היה לי כל כך קשה לכתוב מכתב כמו המכתב הזה... הרגשתי אחרי שכתבתי אותו כל כך רע... עד שהתקשרתי לחברה ממש טובה שתודה לאל ענתה לטלפון והייתה החברה הכי מקסימה ותומכת שיכולתי לבקש. תודה על שאתם עוברים איתי את התהליך. משהו קטן לקרנוש- כתבת פוסט על זה שכשאמא שלך צוחקת אז היא גורמת לך לצחוק צחוק בריא... אז היום ממש שמתי לב איך צחקתי בשיחה עם חברה, יצא צחוק בקול רם מדי כנראה, היא אמרה שאם אני אמשיך ככה היא תקבל התקף לב. כואבת אותה, וכל כך רוצה לסלוח לה, על הכל, כדי שיהיה קצת אחרת. לפעמים אני כותבת לכם, מודה, כי אני רוצה גם לשמוע מחמאות על מה שאני כותבת. לפעמים אני מופתעת מזה ולא מצפה בכלל. עכשיו אני כל כך כואבת שאני פשוט רוצה להוציא את זה החוצה, בתקווה שזה לא יעשה לכם רע על הלב, וממש לא משנה לי אם כתבתי יפה. פשוט בכיתי עכשיו קצת דרך המילים. תודה על שאתם קיימים! מגע הקסם

 

[דגיגה בכוס יין]

את קסם על ים כינרת

תודה לך על שאת משתפת אותנו בחוויה זו, אני מזדהה איתך, גם לי יש תקשורת לא ברורה עם אמא שלי, כמובן שכל אחד ומצבו הוא, אבל אני מרגישה שאני כל הזמן מדחיקה את הבעיה הזו הצידה כדי לא להתמודד איתה. ועכשיו אחרי שקראתי את מכתבך, אני רוצה להגיד לך כל הכבוד על הבגרות והאומץ, את נותנת השראה וזה נהדר. מעניין אותי לשמוע את ההמשך, אם תרצי להמשיך ולספר. תודה ושיהיה לך ערב מלא חיוכים וחיבוקים.

 

[ענת לנדאו]

את לא סולחת לאמך אבל את רוצה

מאוד לסלוח לה- ואם את רוצה- אז את מרבית התהליך עברת! זה פשוט יקרה לך- רק בגלל שאת רוצה שזה יקרה... עם המכתב הזה שכתבת שיחררת מטען כבד של רגשות שהעיקו עליך אני בטוחה שמכאן הדברים רק יתקדמו תודה על האומץ שבשיתוף שולחת לך אור ואהבה ענת

 

[אניצן]

גם אני רוצה לשתף...

במכתב ל... את, שחושבת שאת חזקה, שבטוחה שהנה, עוד מעט הכל יהיה בסדר, מתאכזבת מעצמך כל פעם מחדש. כל כך מפחדת. מפחדת להגיד מה שאת חושבת. את האמת. את הדברים שכמעט תמיד נכונים- ואת יודעת בל משהו עוצר אותך, ואת שותקת. שומרת את המחשבות בבטן, נותנת לאחרים לקבל את הקרדיט על מה שאת חשבת, על הרעיונות שלך, על העבודה הקשה שאת השקעת. מרגישה עם זה חרא. קטנה כזאת, וחלשה. ואולי את באמת כזאת, רק תופסת מעצמך מישהי אחרת... נמאס לך מהזלזול, מאי ההערכה, מזה שלא מתייחסים אלייך כמו שאת מצפה, ושהיחס לא תואם ל"מדהימה" שאת חושבת שאת... אולי את בעצם סתם חייה במין אשליה שיש לך כישרון. את יודעת מאיפה הפחד מגיע. חוסר ביטחון לגבי עצמך. אוף תתעורי כבר, תפסיקי לפחד מכל אחד! תפסיקי לפחד ממה שיחשבו עלייך! תפסיקי להיות תמיד "בסדר" ו"נחמדה"... אוף. תגידי ת'אמת בפרצוף! תעריכי את עצמך קצת יותר! אל תפחדי! מגיע לך! תדרשי, תבקשי, העיקר שתגידי! כי את כל כך מכונסת בעצמך עם הבעיות שלך, עם ההתלבטויות, לא נותנת לאף אחד לדעת. שחקנית טובה. אולי יש לך כישרון... אולי. אבל יש דבר אחד שבטוח- שאת עצמך- ככה, את לא אוהבת. שאת עצמך- את רוצה לשנות. לפחות בחלק הזה. הלוואי. מחזיקה אצבעות, לך, אהובתי, בדרך כלל.

 

[מגע הקסם1]

דגיגה

אל תדחיקי... זה לא עוזר בדבר (למרות שלפעמים ההדחקה היא פשוט כי אנו עדיין לא מוכנים להתמודד). אני אספר את ההמשך ומקווה שיום יבוא ויהיה לך את האומץ והכוחות לכתוב בעצמך מכתב לאמא שלך. אמא יש רק אחת... מה לעשות מגע הקסם

 

[אין לי שם בסדר?]

לפני 3 שנים

ההורים שלי קיבלו מכתב מאח שלי, אחרי שהם לא דיברו 6 שנים בערך. המכתב הזה היה: חשבון, האשמות על כל מה שההורים שלי עוללו לו, ולמה החיים שלו חרא בגללם, ואיך הם אחראים לכל השיט שהוא עובר בחיים, ואיך הם אחראים לזה שהם לא מדברים, ואיך הגישה שלהם היא שדפוקה והוא קורבן שלהם. אחרי כמה זמן הוא עבר את הסדנאות, שאני עברתי כמה זמן לפניו ששם הוא הבין משהו שהבנתי גם אני.. אני לא יודע אם את מוכנה לקבל את זה, בגלל שהנושא הזה כל כך טעון בשבילך. אמא שלך, הביאה אותך לעולם, ובזה נגמר התפקיד שלה כאמא, אם קיבלת ולו משהו קטן מעבר לזה, כמו קורת גג למשל.. כל השאר - פרווילגיות. כל מה שתגידי מעבר לזה שזה תפקידה של אמא הוא אך ורק שיפוטיות שלך, דיעות שלך, ערכים שגדלת עליהם, דברים שראית אצל אחרים, ובשורה התחתונה אי הבנה שלך את הפרווילגיות ואת האהבה של אמא שלך אליך. מה בעניין הוכרת תודה על מה שהיא כן נתנה לך? בתכלס בואי נודה בזה.. ההורים שלנו.. אף אחד לא מרוצה מההורים שלו, וההורים, רובם, אוהבים אותנו בדרך שלהם. אפילו אם אישית אנחנו היינו עושים את זה אחרת. לי לקח .. יותר מדי זמן להבין שאי אפשר לשנות את ההורים שלי, וזאת גם חוצפה מצידי לדרוש מהם להשתנות. הייתי עושה להם כאלה מניפולציות מכוערות כדי לגרום להם לעשות בשבילי, ולהשתנות בשבילי, ולהרגיש רע בגללי. אם יש משהו שראוי לי להתבייש בגללו זה זה. זה כבר שנים.. שכל מה שאני אומר, בלב, וגם להם, זה תודה, וכמה שאני אוהב אותם. על כל מה שהם נתנו ולא היו חייבים. והאמת לאמיתה, שהם לא היו חייבים כלום. אין חיה כזאת אמא נכונה או אבא נכון. אני ארחיב ואוסיף שאין חיה כזאת חבר נכון, בן זוג נכון, בן אדם נכון. את רוצה ליצור משהו הרמוני עם האדם הזה שאת קוראת לו אמא? אולי הגיע הזמן לעשות את זה ללא תנאי. בהצלחה.

 

[מגע הקסם1]

תגובה

יש לי הרבה מה להגיד אבל אני אסתפק כרגע בדבר אחד. אין לי עניין בהאשמה. ברגע שאנחנו מאשימים אנחנו נוטלים מעצמנו את הכוח שלנו, הכוח לעצב את המציאות שלנו לפי רצוננו. מה שאני מוצאת ברוחניות זה בדיוק זה הכח לעצב את החיי כפי שאני רוצה שהם ייראו. אין אשמה, יש אחריות. מאחר ואין אשמה אין קורבנות, יש תפיסה של "אני קורבן". אני זו שיכולה להפוך את עצמי לקורבן באותה מידה שאני יכולה לבחור שלא להיות קורבן. בחירה שלי. מגע הקסם

 

[ניני5]

אין לי שם בסדר?, קודם כל אני רוצה

להודות לך על דבריך. כי הם כתובים יפה וכי הם נכונים. ההורים מגדלים את הילדים כי בהתחלה הילדים זקוקים להורים ואחרי גיל 13 כשהם כבר כמעט בוגרים, החברה מכריחה להחזיק את הילדים בבית עד גיל 21 ואחר הם נשארים בבית עד גיל 28 בערך כי נוח להם. הטענות שיש לילדים להוריהם, מגיעים מהפסיכולוגיה המודרנית שגורסת שכל מה שקורה לילדים והוא לא בסדר,אשמים ההורים. היא לא לוקחת בחשבון את האופי של הילד, את החברה בה גדל. כלום. הכל ההורים אשמים. אין דבר יותר טיפשי מזה, ואין דבר יותר מעכיר אוירה מחשיבה כזאת. אם ילד לא מצליח בכוחות עצמו, הוריו אשמים בילדות מפלצתית.. הטענות האלה מושמעים מילדים גדולים שבהחלט יכולים לעזוב את הבית כבר. יש לי חברה שהיא כמעט סבתא שעדיין מאשימה את האמא שלה על כל דבר שקורה לה בחיים. לי זה נשמע פאתטי. אני נהגתי עם ילדי אחרת. כשהם היו בגיל של טענות נגדי בסביבות גיל 20 ומשהו. אמרתי להם חד וחלק שאת העבר אין להחזיר, שאני מרגישה טוב עם האמהות שלי, שאני מעולם לא קמתי בבוקר והחלטתי להזיק להם. ובעיקר, אם הם חושבים שלחיות בבית זה לא טוב, הם יכולים לקום ולעזוב. אני בטח לא מקבלת את עניין האשמה עלי. אם הם מרגישים דפוקים בגללי שיכלו לפסיכולוג. אני לא פסיכולוגית שלהם, אני אמא שלהם. בתור אמא מצידי התפקיד שלי הסתיים כשהם סיימו צבא. כל שאר הדברים שיקרו להם בחיים זאת הבחירה האישית שלהם. הם אחראיים למה שקורה להם. אני יכולה לעזור כשצריך, אבל בעיקרון תפקידי הסתיים. אני חושבת שבזה סגרנו אני וילדי את נושא הטענות הפסיכולוגיסטיות, ע"י סירובי העקשני לקבל את הזבל הזה מהם. אם הם היו ממשיכים בכיוון הזה, הייתי מוכנה לא לראות אותם יותר. אבל זה היה מגיע ממני. אני גם אמרתי להם שמצידי הם לא חייבים לאהוב אותי. מספיק שיכבדו אותי. גם בתורה כתוב "כבד את אביך ואת אמך" כתוב לכבד לא לאהוב. אני מקבלת שלא כל ילד מתאים באופי שלו להוריו, ולכן לא תמיד יש אהבה בין הילד להוריו. לרוב ההורים אוהבים את ילדם יותר מאשר הילד אוהב את הוריו.

 

[ענת לנדאו]

אין לי שם, ריגשת אותי

מאוד מתחברת לכל מה שאמרת וזו תובנה חדשה יחסית עבורי אור ואהבה ענת

 

[איל באש]

תודה ../images/Emo23.gif

 

[פיטרינית]

../images/Emo24.gif

 

[sovlanit]

תודה למגע קסם על דבריה -ולכולם

על התובנות המדהימות והתמיכה. מאחלת לכולם רוב טובה ונחת.ת מ י ד.

 

[אושרת28]

../images/Emo24.gifהורים פירוש/ בישביל כולם

ההורים שלנו הביאו אותנו ממימד הרוח אל הממייד הארצי. ועל זה תודה. ורק תודה . לא כתוב לאהוב אותם לא כתוב אתה חייב לשנות אותם. כתוב כבד את אביך ואמך זהו. על זה תודה על זה שהם הביאו אותנו כנשמות טהרות כל השאר על אחריותנו.

 

[rama69]

ועוד משהו קטן

אנחנו בוחרים את ההורים שלנו, הנשמה בוחרת לאיזה זיווג לרדת בכדי להתפתח במקום המתאים עבורה, אם היו לאין לי שם לדוגמא הורים קלים, נוחים, נפלאים, וכו', [אולי הם בעצם כאלה רק צרריך למצא את זה], אז היא ואחיה לא היו יכולים להתפתח את ההתפתחות שהיגיעו אליה, לכל אחד מאיתנו יש תפקיד, הם עוזרים לנו לעשות אותו על הצד הטוב ביותר. ועוד משהו שקצת קשה להבין אבל הוא נכון, אנו בוחרים למעלה להפגש כאן בכדור הארץ רק שאיננו זוכרים זאת, הנשמות שעושות לנו הכי קשה את החיים הם דווקה הנשמות שהכי אוהבות אותנו, ויש לנו אליהם קשר שאולי בלא מודע חזק מאוד, אז... אם כל אחד שקה לכם איתו תבואו בגישה שהוא בעצם עוזר לכם להגשים את ייעודכם, יהיה לכם יותר קל לשלוח אליו אור, לסלוח ולאהוב ללא תנאי, זה קשה, בכלל לא קל, אבל.... שווה, בברכת אור המודעות אתי

 

[איל באש]

נפלא ונכון, תודה אתי ../images/Emo23.gif../images/Emo45.gif

 

[sovlanit]

בוקר אור,

קשה לי להבין משהו: לנו יש חובת כיבוד הורים. האם להורים אין אחריות על צאצאיהם? האם כל תפקידם הוא להביא צאצאים לעולם וזהו? מה בעניין חינוך הילדים?כלכלתם?ד מה עם דאגה לשלומם?לביטחונם?לרוחחתם הפיזית והנפשית? חיים נפלאים אשמח לביאור עניין זה.

 

[מגע הקסם1]

בדיוק גם מה שאני לא מבינה. תודה!

 

[אין לי שם בסדר?]

עד כמה שזה יהיה קשה לחלק מהאנשים

לקבל את זה. תכליתם של אבא ואמא היא להביא את הילד לעולם. אין מעבר לזה. אם הורה נותן מעבר.. זאת פריווילגיה. וככל שנחכים לראות את זה ככה, כפריווילגיות, ולא כמשהו שמגיע לנו, כך נעצים פי כמה את היחסים ואת ההוכרת תודה שלנו ובכלל את איכות החיים שלנו. חישבי על זה. נ.ב אין לנו שום חובת כיבוד הורים. אם זאת הייתה חובתנו, לא הייתה קיימת אפשרות אחרת. ומה שיפה בעולם זה שיש לנו אפשרות בחירה. חובתנו היחידה היא להיות נאמנים לעצמנו.

 

[sovlanit]

נכון,מסכימה עם

זה שחובתנו היחידה היא לעצמנו. יחד עם זאת כאמא קשה לי להאמין שלילדי יש צרכים ואני לא מחוייבת לספק להם זאת. כלומר,תינוק וילד רך בשנים זקוק למישהו שיטפל בו ויספק לו אמצעים למחייתו/גדילתו/חינוכו. נכון שלהורים יש אפשרות לתת מעבר, אך האם אין להם חובות בסיסיות כלפי צאצאיהם? עדיין,מדבריך לא מבינה. תודה

 

[אין לי שם בסדר?]

הטבע

תכנן את העניינים טוב מאוד כך שהילד יעורר בך אמפטיה מתאימה כדי שבאופן הרמוני כן תיהיה לך אהבה אליו וכן תדאגי לו, שהרי בלעדייך לא יודע כמה סיכויים יש לו. ועצם זה שאת עושה את זה, אני רואה בזה גם כבחירה של הילד ליצור לעצמו מציאות כזאת שבה מישהו דואג לו. המחלוקת היחידה שלי איתך, היא בקשר למילה "חובה", את לא חייבת לטפל בילד. איך אני יודע? כי יש לך אלטרנטיבה. יש לך בחירה. את יכולה מחר לנסוע להודו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. את יכולה. זה שיש לזה השלכות וכו' וכו' .. נכון. אבל את יכולה. זה כבר מוציא אותך מעולם ה"חייבת". ועכשיו שאת יודעת שאת לא חייבת, ואת עדיין עושה את זה, הלא זה בגלל שאת - רוצה? את בחרת להביא ילד לעולם, יש מעט אנשים שבוחרים בהתנסות של להביא ילד וזה הכל, מוסרים אותו עוזבים אותו זורקים אותו, יש כאלה. רוב האנשים שמביאים ילדים עושים את זה כי הם רוצים להתנסות במשהו אחר, בנתינה אולי, בסוג של אהבה.. ולכן באופן טבעי נותנים לו מה שנותנים. המסר שלי מדבר לא להורים, חס וחלילה שארמוז להורה לחשוב שעכשיו שהוא מבין שהוא לא חייב לילד כלום שילך ויהרוס לכולם את החיים, ממש לא. המסר הוא יותר לילדים.. להעריך את ההורים שלהם, על מה שהם כן קיבלו, ולא על מה שלא. כי לא משנה אפילו אם תיהיי אמא סופרוומן, עדיין ישאר ה"לא", מבינה? ויש נטיה בתרבות שלנו להסתכל על כל מה שההורים לא עשו, או לא עשו טוב, ולקחת כמובן מאליו את מה שהם כן נתנו. או לשפוט בצורה לא נכונה את האהבה של ההורה. למשל אחת הדרכים של אבא שלי לאהוב אותו, זה לתת לי ביקורת כמה שיותר, לא להגיד לי שאני טוב, כדי שאני ישתפר יותר כדי להראות לו, ולעשות לי "חיים" קשים כדי שאהיה חזק יותר. את יכולה להכחיש שזאת אהבה? גם אני לא