מכתב לאלמונית
טוב, קיבלתי את המכתב הנ"ל מידיד שמשרת בקרבי והחלטתי לשתף אותו איתכם - אז בבקשה: בלי ציניות ובלי אירוניות למינהן לאלמונית איך אפשר לתאר חוויות? מילים זה דבר נדוש, איך אפשר להסביר דברים שאתה רואה ומרגיש למישהו אחר? איך אפשר להסביר לך? לתאר, להעביר את האי הצדק שאני חש? למה ג´ובניק חי טוב? מוקף חילות ויש לו את כל האפשרויות ואת הזמן לעשות. חבל שהשנים הכי יפות חולפות מהר, למה כשאני מגיע הביתה ומנסה להתחיל אתך את אומרת: "אתה מקסים, אתה נחמד, אבל אני לא אשב פה שבוע, שבועיים ואחכה לאדון שיגיע מסריח, מלוכלך, ועייף, ברוך השם אני פה והאפשרויות לציידי ועוד שבת עברה. כשהתגייסנו היו במחלקה הרבה חברות, מכתבים, חבילות ופתאום נשארנו כולנו בלי בנות ורק עם זיכרונות והכל בגלל 3-4 שנים מזדיינות. אני שוכב בתרגיל בתוך הבוץ, יורד גשם וקר לי, אני רועד, בלב יותר קר כי כשאני שוכב פה בקור את מתהפכת במיטה החמה, בבית המוגן בין השמיכות לבד עם ההוא, לא חושבת על כלום, לא יודעת בכלל שיש חיילים ששוכבים בקור ורועדים, מתים לעצום עין ללכת לישון וששומרים עליך אלמונית, כדי שתוכלי לשכב במיטה החמה רגועה, בזמן שאני בבט"שית, בשמירה עם נשק, אפוד וקסדה והרבה זעם בלב. איך אני יסביר לך את ההרגשה של מתח וחרדה, של פחד ואהבה, כי כשאני בא הביתה ומספר לך על חבר שנפצע, את מהנהנת עם הראש בצער ומספרת על המכונית שקנית. כשאני סופר אבנים ומולי שורפים את דגל המדינה, בעיתונים כותבים על חיילים רעים שיורים והורגים, כשאני רץ בין הסמטאות ילד בן 10 מקלל את האימא והאחות ומספר איך זיין אותם מ-א´ עד-ת´ אני נגנב כשאני על הבט"שית ואת בבית רואה רק את התמונות. אני רוצה לשמוע מילה טובה, כשכואב לי הגב והעיניים אדומות מחוסר שינה. אני קורא בעיתון איך מסיבות אידיאולוגיות לא מוכנים הבני זונות לשרת בשטחים או בלבנון, כי זה נוגד את צו מצפונם ויש פראיירים שיעשו את העבודה בשבילם. כל הצפונים הציוניים, אני מה אני? חלאת אדם שיעשה הכל בשבילם? הם לא קולטים איפה הם נמצאים, כי בלעדינו הם פשוט לא היו קיימים, אני לא מבקש רחמים, אני לא מרחם על עצמי, אני פשוט זועק על אי הצדק. אין סיפוק יותר גדול מלאכול לחם בשבת ולהרגיש שאתה עובד וקורע את התחת בשבילו, כשאת שוכבת במיטה החמה, בין השמיכות ושומרים עלייך. בגלל איזה מציאות מזדיינת שנראית אבודה. אני חייב לשמור על אימא, אבא, אחים חברים וחברות. כן אני גאה! אני חייל קרבי!!! אחותי, בתה בת השמונה שלחה לי מכתב וכתבה לי פשוט "תודה", ממש התרגשתי אם לא הייתי משחק אותה קשוח הייתי מזיל דמעה, כי בשבילה אני נמצא כאן. אנחנו לא דורשים משכורת גבוהה או מכונית צמודה, רק מילה טובה! שנדע שיש לנו מאחור אומה שלמה, שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש שווה, שכל דבר קשה יהפוך לקל, כי בשבילך נעשה הכל מולדת אהובה שלי! אולי זה נשמע קיטש או סתם בבל"ת, אך גם היום יש מי שחושב כך, אז תביעי תמיכה בחייל הפשוט ותני לנו את הכוח להמשיך קדימה ולנצח. הלוחם הפשוט אז זאת השאלה הקטנה שלי: מה אומרים על דבר כזה??? (וסליחה על השמאלץ....)
טוב, קיבלתי את המכתב הנ"ל מידיד שמשרת בקרבי והחלטתי לשתף אותו איתכם - אז בבקשה: בלי ציניות ובלי אירוניות למינהן לאלמונית איך אפשר לתאר חוויות? מילים זה דבר נדוש, איך אפשר להסביר דברים שאתה רואה ומרגיש למישהו אחר? איך אפשר להסביר לך? לתאר, להעביר את האי הצדק שאני חש? למה ג´ובניק חי טוב? מוקף חילות ויש לו את כל האפשרויות ואת הזמן לעשות. חבל שהשנים הכי יפות חולפות מהר, למה כשאני מגיע הביתה ומנסה להתחיל אתך את אומרת: "אתה מקסים, אתה נחמד, אבל אני לא אשב פה שבוע, שבועיים ואחכה לאדון שיגיע מסריח, מלוכלך, ועייף, ברוך השם אני פה והאפשרויות לציידי ועוד שבת עברה. כשהתגייסנו היו במחלקה הרבה חברות, מכתבים, חבילות ופתאום נשארנו כולנו בלי בנות ורק עם זיכרונות והכל בגלל 3-4 שנים מזדיינות. אני שוכב בתרגיל בתוך הבוץ, יורד גשם וקר לי, אני רועד, בלב יותר קר כי כשאני שוכב פה בקור את מתהפכת במיטה החמה, בבית המוגן בין השמיכות לבד עם ההוא, לא חושבת על כלום, לא יודעת בכלל שיש חיילים ששוכבים בקור ורועדים, מתים לעצום עין ללכת לישון וששומרים עליך אלמונית, כדי שתוכלי לשכב במיטה החמה רגועה, בזמן שאני בבט"שית, בשמירה עם נשק, אפוד וקסדה והרבה זעם בלב. איך אני יסביר לך את ההרגשה של מתח וחרדה, של פחד ואהבה, כי כשאני בא הביתה ומספר לך על חבר שנפצע, את מהנהנת עם הראש בצער ומספרת על המכונית שקנית. כשאני סופר אבנים ומולי שורפים את דגל המדינה, בעיתונים כותבים על חיילים רעים שיורים והורגים, כשאני רץ בין הסמטאות ילד בן 10 מקלל את האימא והאחות ומספר איך זיין אותם מ-א´ עד-ת´ אני נגנב כשאני על הבט"שית ואת בבית רואה רק את התמונות. אני רוצה לשמוע מילה טובה, כשכואב לי הגב והעיניים אדומות מחוסר שינה. אני קורא בעיתון איך מסיבות אידיאולוגיות לא מוכנים הבני זונות לשרת בשטחים או בלבנון, כי זה נוגד את צו מצפונם ויש פראיירים שיעשו את העבודה בשבילם. כל הצפונים הציוניים, אני מה אני? חלאת אדם שיעשה הכל בשבילם? הם לא קולטים איפה הם נמצאים, כי בלעדינו הם פשוט לא היו קיימים, אני לא מבקש רחמים, אני לא מרחם על עצמי, אני פשוט זועק על אי הצדק. אין סיפוק יותר גדול מלאכול לחם בשבת ולהרגיש שאתה עובד וקורע את התחת בשבילו, כשאת שוכבת במיטה החמה, בין השמיכות ושומרים עלייך. בגלל איזה מציאות מזדיינת שנראית אבודה. אני חייב לשמור על אימא, אבא, אחים חברים וחברות. כן אני גאה! אני חייל קרבי!!! אחותי, בתה בת השמונה שלחה לי מכתב וכתבה לי פשוט "תודה", ממש התרגשתי אם לא הייתי משחק אותה קשוח הייתי מזיל דמעה, כי בשבילה אני נמצא כאן. אנחנו לא דורשים משכורת גבוהה או מכונית צמודה, רק מילה טובה! שנדע שיש לנו מאחור אומה שלמה, שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש שווה, שכל דבר קשה יהפוך לקל, כי בשבילך נעשה הכל מולדת אהובה שלי! אולי זה נשמע קיטש או סתם בבל"ת, אך גם היום יש מי שחושב כך, אז תביעי תמיכה בחייל הפשוט ותני לנו את הכוח להמשיך קדימה ולנצח. הלוחם הפשוט אז זאת השאלה הקטנה שלי: מה אומרים על דבר כזה??? (וסליחה על השמאלץ....)