מכתב לאלוקים...
יש לי כל כך הרבה שאלות אליך...אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. אני חושבת שהשאלה הכי משמעותית שהייתי יכולה לשאול אותך היא-למה? למה דווקא אני? למה אתה מקשה כל כך על החיים שלי? למה אתה גורם לי לתחושות הקשות האלו ולמחשבות האלו שקורעות אותי מבפנים? לקחת נערה דתיה בת 19,אשר אחרי כל מה שהיא עברה היא מרגישה מינימום בת 70.. שמת אותי בעולם בו זה כל כך ברור שבת תתחתן עם בן,והתעלמת לגמרי ממה שהרגש מצווה עליי...בחברה בה אני חיה אפילו לא חושבים על מקרים בהם מישהי תהייה לס**ת..זו הרי נחשבת למילה גסה..ואני אפילו לא מדברת על החברה החרדית.אבל המחשבות שלי הן כל כך תמימות... אני לא מפסיקה לחשוב על מה היה קורה אם אמא או החברות שלי היו יודעות מה אני מרגישה.. רק לפני שבועיים מצאתי את עצמי מגנה על "האנשים הסוטים האלה",אמרתי שלכל אחד יש את הזכות לחיות איך שבא לו,אז אלוקים,אם זה באמת ככה,למה אתה כל כך אוסר את זה?למה אתה גורם לי להרגיש כאילו אני גורמת סבל נורא במחשבות האלו שלי? למה כל המשפחה שלי וכל החברים כל כך פוסלים אותי? למה בחברה הדתית שכל כך מתיימרת להיות סובלנית,מוקיעים לסביות והומוסקסואלים? הרי אי אפשר להתכחש לרגשות.. וגם אם אני כבר באמת אגיע לשלב בו אני ארצה להיות עם מישהי..אתה באמת חושב שאני אמצא מישהי שכל הקטע הזה שאני דתיה לא יפריע לה? לפעמים אני לא יודעת אם אני אמורה להצטער על זה שבראת אותי כל כך חזקה.. לחיות עם כל המחשבות האלו כל כך הרבה זמן..ולשרוד..להמשיך בחיים שלי כאילו הכל בסדר..ורק לקבור את הראש בכרית..ולבכוווות. אתה יודע שכבר הגעתי לגיל בו א-נ-י מחליטה על דרך החיים שלי,בלי להתחשב במשפחה או בחברה..ואני באמת החלטתי! אני מאמינה בך בכל ליבי! גם בתקופות שהיה לי ממש קשה ורציתי לזרוק את כל האמונה הזו לעזאזל,לא הצלחתי.. זה חזק ממני,ואני מודה לך על כך, אני רק מבקשת שתקל עליי קצת,אני לא מבקשת חיים מושלמים,רק שיהיה יותר קל.. לפעמים ההרגשה הזו של הלבד מפחידה אותי.. אני לא יודעת למה אני כותבת את המכתב הזה,אתה הרי לא צריך מכתבים וירטואלים בשביל לדעת מה אני מרגישה..אבל כנראה שרציתי לפרוק קצת.. מאמינה בך תמיד
יש לי כל כך הרבה שאלות אליך...אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. אני חושבת שהשאלה הכי משמעותית שהייתי יכולה לשאול אותך היא-למה? למה דווקא אני? למה אתה מקשה כל כך על החיים שלי? למה אתה גורם לי לתחושות הקשות האלו ולמחשבות האלו שקורעות אותי מבפנים? לקחת נערה דתיה בת 19,אשר אחרי כל מה שהיא עברה היא מרגישה מינימום בת 70.. שמת אותי בעולם בו זה כל כך ברור שבת תתחתן עם בן,והתעלמת לגמרי ממה שהרגש מצווה עליי...בחברה בה אני חיה אפילו לא חושבים על מקרים בהם מישהי תהייה לס**ת..זו הרי נחשבת למילה גסה..ואני אפילו לא מדברת על החברה החרדית.אבל המחשבות שלי הן כל כך תמימות... אני לא מפסיקה לחשוב על מה היה קורה אם אמא או החברות שלי היו יודעות מה אני מרגישה.. רק לפני שבועיים מצאתי את עצמי מגנה על "האנשים הסוטים האלה",אמרתי שלכל אחד יש את הזכות לחיות איך שבא לו,אז אלוקים,אם זה באמת ככה,למה אתה כל כך אוסר את זה?למה אתה גורם לי להרגיש כאילו אני גורמת סבל נורא במחשבות האלו שלי? למה כל המשפחה שלי וכל החברים כל כך פוסלים אותי? למה בחברה הדתית שכל כך מתיימרת להיות סובלנית,מוקיעים לסביות והומוסקסואלים? הרי אי אפשר להתכחש לרגשות.. וגם אם אני כבר באמת אגיע לשלב בו אני ארצה להיות עם מישהי..אתה באמת חושב שאני אמצא מישהי שכל הקטע הזה שאני דתיה לא יפריע לה? לפעמים אני לא יודעת אם אני אמורה להצטער על זה שבראת אותי כל כך חזקה.. לחיות עם כל המחשבות האלו כל כך הרבה זמן..ולשרוד..להמשיך בחיים שלי כאילו הכל בסדר..ורק לקבור את הראש בכרית..ולבכוווות. אתה יודע שכבר הגעתי לגיל בו א-נ-י מחליטה על דרך החיים שלי,בלי להתחשב במשפחה או בחברה..ואני באמת החלטתי! אני מאמינה בך בכל ליבי! גם בתקופות שהיה לי ממש קשה ורציתי לזרוק את כל האמונה הזו לעזאזל,לא הצלחתי.. זה חזק ממני,ואני מודה לך על כך, אני רק מבקשת שתקל עליי קצת,אני לא מבקשת חיים מושלמים,רק שיהיה יותר קל.. לפעמים ההרגשה הזו של הלבד מפחידה אותי.. אני לא יודעת למה אני כותבת את המכתב הזה,אתה הרי לא צריך מכתבים וירטואלים בשביל לדעת מה אני מרגישה..אבל כנראה שרציתי לפרוק קצת.. מאמינה בך תמיד