מכתב אישי לרב - חלק א'
שלום לכולם לפניכם נוסח מכתב שנשלח למס' רבנים ידועים להתייחסותם. אשמח לקבל תגובות והערות. הערה: מכיון שאי אפשר להכניס בהודעה אחת כל המכתב אני מביא אותו בשני חלקים. לכב' הרב שליט"א הריני כותב למעכ"ב כדי להעיר את תשומת לבו לבעיה כואבת. אבקש להאיר בפני כבודו כמה נקודות וזוויות חשובות בנושא הנטייה ההומוסקסואלית. על פי הסטטיסטיקה, מדובר בתופעה רחבה. (ההומוסקסואלים מהווים כ10%- מן האוכלוסייה, חילונית ודתית כאחד). במגזר הדתי מדובר על אוכלוסייה בעלת אתגרים, בעיות וקשיים ייחודיים. למרות זאת, יש התעלמות כמעט מוחלטת של הממסד הרבני מהתופעה. חשוב לציין לטובה את רבותינו, הרב אבינר שליט"א והרב שרלו שליט"א, אשר מתוך אהבתם הגדולה לעם ישראל לא נרתעים מלעסוק גם בסוגיה סבוכה זו. במאמר מוסגר, אך הכרחי להמשך מכתבי, אבקש לפרט מדוע לענ"ד, דרכו של הרב אבינר לא מועילה ואולי אף מזיקה. אני מוכרח להדגיש שאני עושה זאת לשם שמים ומתוך כבוד רב לכב' הרב אבינר הי"ו בפרט ולתלמידי חכמים בכלל. כך לימדוני רבותי: "הוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים" לעפר רגליהם עוד לא הגעתי אך להתאבק אני מוכרח. הרב אבינר בשיטתו סומך על הדעה הפסיכולוגית שניתן לשנות נטיות הומוסקסואליות' ע"י טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. דעה זו נחשבת כמופרכת אצל הרוב המוחלט בעולם הפסיכולוגיה, היחידים האוחזים בה הם פסיכולוגים נוצרים פונדמנטליסטים המגייסים את המדע לשירות דתם ל"ע. שאר הפסיכולוגים מתייחסים אליהם כאל רופאי אליל. ולפי סטטיסטיקות ומחקרים רבים שנעשו בנושא אין עדויות להצלחה בטיפול ב"נטיות הפוכות". הטיפולים הנ"ל לא רק שלא מועילים אלא גם גורמים נזק- אנשים שעברו אותם מדווחים על אכזבה עמוקה, שנאה עצמית וייאוש שהתפתחו אצלם בעקבות הטיפולים הנ"ל. לכן אני משתמש בהקשר זה בטענות רב האי גאון והרמב"ם: "רבנן לאו אסוותא נינהו" ו"שמע את האמת ממי שאמרה". אשוב לנושא, כשנער דתי מגלה שהוא הומוסקסואל הוא צריך להתמודד תחילה עם הפחד והייאוש. קשה לתאר את עומק המבוכה, הבלבול והשנאה העצמית שאדם כזה יכול לטבוע בהם. הרי כל מה ששמע על הנושא זה מונחים כמו "עונש כרת" ו"מיתה בסקילה" פתאום הפסוקים הללו מדברים ,לכאורה, עליו. הוא מזוהה לפתע עם מילים כמו "טומאה" פתאום הוא מבין שהוא נמשך כנראה לתועבה. לבהלה והיאוש נוספת העובדה שבחברה הדתית מתייחסים לכל התופעה כאל מוקצה מחמת מיאוס. "אצלנו זה לא קורה", רבנים ואנשי חינוך חוששים שעצם הדיון בסוגיה הוא לא צנוע ועלול לתת לגיטימציה לתופעות כאלו. מתוך כך בורות ואי הבנה הם תופעה רווחת בחברה הדתית ואיתם באה אווירה של דעות קדומות ושנאה. החברה הדתית מתייחסת לנושא בסלידה שהיא מעבר לנצרך מבחינה הלכתית. לא ראינו סלידה שכזו ממחללי שבת, או אוכלי שיקוצים ל"ע. אנשים שוכחים גם שהאיסור הוא המעשה בלבד, ותופסים את האנשים עצמם כמשוקצים ומתועבים. ורק לאחרונה ראיתי פשקווילים באחת משכונות ירושלים תובב"א, המתייחסות לכל הומוסקסואל באשר הוא כאל מפיץ מחלות קטלניות. אדם שחי באווירה כזו ושומע ביטויים כאלה מהוריו, מוריו, וחבריו מתחיל לשנוא את מה שהוא ולמרות שרוצה להפסיק, להיות "נורמאלי" – הוא לא יכול. הוא מבולבל. עם רבניו הוא לא ידבר הרי "הם לא יבינו" גם מעט אלה שאזרו אומץ ופנו לרבניהם לא תמיד מקבלים עזרה ראויה. רבנים ומחנכים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם המציאות הזאת ואיך להתייחס אליה מבחינה אמונית ערכית וחינוכית. גם אדם הומוסקסואל שיצא מן הייאוש הראשוני, שהתמלא תקווה וכוונה לעבוד על מידותיו לברר את מהות חייו ולכוון את כוחותיו לעבודת ה', גם אדם כזה עומד נבוך מול אתגר תמידי שאין לו בו הבנה ואין לו כלים להתמודד איתו. עבודת ה' של ההומוסקסואל הדתי, עבודת המידות שלו והשאלות העומדות בפניו בהתמודדותו עם נטייתו שונות באופן מהותי וטכני-כמותי מהניסיונות שעומדים בפני אחינו הסטרייטים. ההבדל הטכני- ההתמודדות היא תמידית, אין ממנה מנוחה, אין תקווה להתעלות ממנה, אין זה שלב שיעבור זו התמודדות לכל החיים גם אין שום מקום או מצב בו הוצאה לפועל של הרצונות הללו תהיה מותרת או לגיטימית. התמודדות שונה מזו של אחינו הסטרייטים. לנו אין את החוקים המגנים על המאמין מיצרו, אין לנו שמירת נגיעה שתשמור עלינו, אין הפרדה שתגן, אנחנו תמיד בערבוביא- השטן תמיד מרקד. גם המסגרת שבה אנו אמורים לעסוק בתורה ולבנות את עצמנו, הישיבה, היא מסגרת מסובכת מאין כמוה. גם אם נמשוך את המנוול לבית המדרש הוא ירגיש שם די בנוח. מסגרת של בנים בלבד בה קשרים נפשיים עמוקים נרקמים בין חברים, היא קשה מנשוא למאמין ההומוסקסואל, במובן הרגשי יותר מהמיני. כמדומני שמסדרונות הישיבות מרוצפות ברסיסי לבבות שבורים… גם אין לנו את התקווה שיש לאחינו הסטרייטים. לנו אין למה לחכות, אין למה לצפות. סטרייט יודע שהוא פשוט צריך לחכות ויום יבוא וימצא את אשת נעוריו איתה יבנה בית יהודי כשר לתפארת באהבה אחווה שלום ורעות. והם באמת מתחתנים, ואנו מרקדים לפני כלותיהם שמחים בשבילם באמת, אך עמוק בפנים נכווים בחופות חברינו.. מי שלא ראה הומו דתי רוקד לפני כלתו של חבר שהוא עצמו מאוהב בו לא ראה מצווה לשמה מימיו. ההבדל המהותי- קשה להומו הדתי להבין מה הוא אמור לעשות עם נטייתו, איך עליו להתמודד איתה. *להתמודדותו "דרך הזהב" של הרמב"ם לכאורה לא כל כך שייכת, פה אין מדובר בכח מופרז או חסר בנפש כמו הכילות מול הפזרנות וכו'. מדובר בתנועה בנפש שלא "הכמות" שבה היא הבעיה לכאורה אלא עצם קיומה. מה היא הדרך הנגדית שעל המאמין לקחת כדי להתמודד עם נטייתו? להפריז בחברת הנשים? להתרחק מכל מגע עם גברים? אולי זה בכלל נכנס בגדר "לא יאמר אדם: אי אפשי… אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"? *ההדרכות של שבירת היצר ועקירתו לא יועילו לו, למה הדבר דומה, לאדם רגיל שינסה לשבור ולדכא לחלוטין את עצם יצר המין שלו ואת הצורך הנפשי שלו באהבה. אדם כזה "המשקיע עצמו בפרישות של נזירות מכניס עצמו בייסורים ובחולי נפשי וגופני" יזכה רק בתסכול, עצבות סבל וחרטה "ובחרטה זאת הלא יוסיף להתרחק מן העניין האלוהי שאליו ביקש להתקרב" *הדרכות בסגנון של העלאת המידות בשביל הומוסקסואל הן הנקודה הכאובה ביותר. הן חושפות את שורש התסכול של ההומוסקסואל ממצבו: הרי לימדונו רבותינו שצריך אדם לעבוד את ה' בכל כוחות נפשו. כל אדם נולד עם יכולות וכוחות מסוימים בהם הוא צריך להשתמש בעבודת בוראו, "בכל לבבך". אדם הנולד במזל מאדים יכול להיות אומן או שוחט או מוהל.. אך אנו, אנא נבוא? מה המשמעות של כוחות נפש אלו-שאין להם ביטוי כשר במציאות? המשך בהודעה הבאה.
שלום לכולם לפניכם נוסח מכתב שנשלח למס' רבנים ידועים להתייחסותם. אשמח לקבל תגובות והערות. הערה: מכיון שאי אפשר להכניס בהודעה אחת כל המכתב אני מביא אותו בשני חלקים. לכב' הרב שליט"א הריני כותב למעכ"ב כדי להעיר את תשומת לבו לבעיה כואבת. אבקש להאיר בפני כבודו כמה נקודות וזוויות חשובות בנושא הנטייה ההומוסקסואלית. על פי הסטטיסטיקה, מדובר בתופעה רחבה. (ההומוסקסואלים מהווים כ10%- מן האוכלוסייה, חילונית ודתית כאחד). במגזר הדתי מדובר על אוכלוסייה בעלת אתגרים, בעיות וקשיים ייחודיים. למרות זאת, יש התעלמות כמעט מוחלטת של הממסד הרבני מהתופעה. חשוב לציין לטובה את רבותינו, הרב אבינר שליט"א והרב שרלו שליט"א, אשר מתוך אהבתם הגדולה לעם ישראל לא נרתעים מלעסוק גם בסוגיה סבוכה זו. במאמר מוסגר, אך הכרחי להמשך מכתבי, אבקש לפרט מדוע לענ"ד, דרכו של הרב אבינר לא מועילה ואולי אף מזיקה. אני מוכרח להדגיש שאני עושה זאת לשם שמים ומתוך כבוד רב לכב' הרב אבינר הי"ו בפרט ולתלמידי חכמים בכלל. כך לימדוני רבותי: "הוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים" לעפר רגליהם עוד לא הגעתי אך להתאבק אני מוכרח. הרב אבינר בשיטתו סומך על הדעה הפסיכולוגית שניתן לשנות נטיות הומוסקסואליות' ע"י טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. דעה זו נחשבת כמופרכת אצל הרוב המוחלט בעולם הפסיכולוגיה, היחידים האוחזים בה הם פסיכולוגים נוצרים פונדמנטליסטים המגייסים את המדע לשירות דתם ל"ע. שאר הפסיכולוגים מתייחסים אליהם כאל רופאי אליל. ולפי סטטיסטיקות ומחקרים רבים שנעשו בנושא אין עדויות להצלחה בטיפול ב"נטיות הפוכות". הטיפולים הנ"ל לא רק שלא מועילים אלא גם גורמים נזק- אנשים שעברו אותם מדווחים על אכזבה עמוקה, שנאה עצמית וייאוש שהתפתחו אצלם בעקבות הטיפולים הנ"ל. לכן אני משתמש בהקשר זה בטענות רב האי גאון והרמב"ם: "רבנן לאו אסוותא נינהו" ו"שמע את האמת ממי שאמרה". אשוב לנושא, כשנער דתי מגלה שהוא הומוסקסואל הוא צריך להתמודד תחילה עם הפחד והייאוש. קשה לתאר את עומק המבוכה, הבלבול והשנאה העצמית שאדם כזה יכול לטבוע בהם. הרי כל מה ששמע על הנושא זה מונחים כמו "עונש כרת" ו"מיתה בסקילה" פתאום הפסוקים הללו מדברים ,לכאורה, עליו. הוא מזוהה לפתע עם מילים כמו "טומאה" פתאום הוא מבין שהוא נמשך כנראה לתועבה. לבהלה והיאוש נוספת העובדה שבחברה הדתית מתייחסים לכל התופעה כאל מוקצה מחמת מיאוס. "אצלנו זה לא קורה", רבנים ואנשי חינוך חוששים שעצם הדיון בסוגיה הוא לא צנוע ועלול לתת לגיטימציה לתופעות כאלו. מתוך כך בורות ואי הבנה הם תופעה רווחת בחברה הדתית ואיתם באה אווירה של דעות קדומות ושנאה. החברה הדתית מתייחסת לנושא בסלידה שהיא מעבר לנצרך מבחינה הלכתית. לא ראינו סלידה שכזו ממחללי שבת, או אוכלי שיקוצים ל"ע. אנשים שוכחים גם שהאיסור הוא המעשה בלבד, ותופסים את האנשים עצמם כמשוקצים ומתועבים. ורק לאחרונה ראיתי פשקווילים באחת משכונות ירושלים תובב"א, המתייחסות לכל הומוסקסואל באשר הוא כאל מפיץ מחלות קטלניות. אדם שחי באווירה כזו ושומע ביטויים כאלה מהוריו, מוריו, וחבריו מתחיל לשנוא את מה שהוא ולמרות שרוצה להפסיק, להיות "נורמאלי" – הוא לא יכול. הוא מבולבל. עם רבניו הוא לא ידבר הרי "הם לא יבינו" גם מעט אלה שאזרו אומץ ופנו לרבניהם לא תמיד מקבלים עזרה ראויה. רבנים ומחנכים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם המציאות הזאת ואיך להתייחס אליה מבחינה אמונית ערכית וחינוכית. גם אדם הומוסקסואל שיצא מן הייאוש הראשוני, שהתמלא תקווה וכוונה לעבוד על מידותיו לברר את מהות חייו ולכוון את כוחותיו לעבודת ה', גם אדם כזה עומד נבוך מול אתגר תמידי שאין לו בו הבנה ואין לו כלים להתמודד איתו. עבודת ה' של ההומוסקסואל הדתי, עבודת המידות שלו והשאלות העומדות בפניו בהתמודדותו עם נטייתו שונות באופן מהותי וטכני-כמותי מהניסיונות שעומדים בפני אחינו הסטרייטים. ההבדל הטכני- ההתמודדות היא תמידית, אין ממנה מנוחה, אין תקווה להתעלות ממנה, אין זה שלב שיעבור זו התמודדות לכל החיים גם אין שום מקום או מצב בו הוצאה לפועל של הרצונות הללו תהיה מותרת או לגיטימית. התמודדות שונה מזו של אחינו הסטרייטים. לנו אין את החוקים המגנים על המאמין מיצרו, אין לנו שמירת נגיעה שתשמור עלינו, אין הפרדה שתגן, אנחנו תמיד בערבוביא- השטן תמיד מרקד. גם המסגרת שבה אנו אמורים לעסוק בתורה ולבנות את עצמנו, הישיבה, היא מסגרת מסובכת מאין כמוה. גם אם נמשוך את המנוול לבית המדרש הוא ירגיש שם די בנוח. מסגרת של בנים בלבד בה קשרים נפשיים עמוקים נרקמים בין חברים, היא קשה מנשוא למאמין ההומוסקסואל, במובן הרגשי יותר מהמיני. כמדומני שמסדרונות הישיבות מרוצפות ברסיסי לבבות שבורים… גם אין לנו את התקווה שיש לאחינו הסטרייטים. לנו אין למה לחכות, אין למה לצפות. סטרייט יודע שהוא פשוט צריך לחכות ויום יבוא וימצא את אשת נעוריו איתה יבנה בית יהודי כשר לתפארת באהבה אחווה שלום ורעות. והם באמת מתחתנים, ואנו מרקדים לפני כלותיהם שמחים בשבילם באמת, אך עמוק בפנים נכווים בחופות חברינו.. מי שלא ראה הומו דתי רוקד לפני כלתו של חבר שהוא עצמו מאוהב בו לא ראה מצווה לשמה מימיו. ההבדל המהותי- קשה להומו הדתי להבין מה הוא אמור לעשות עם נטייתו, איך עליו להתמודד איתה. *להתמודדותו "דרך הזהב" של הרמב"ם לכאורה לא כל כך שייכת, פה אין מדובר בכח מופרז או חסר בנפש כמו הכילות מול הפזרנות וכו'. מדובר בתנועה בנפש שלא "הכמות" שבה היא הבעיה לכאורה אלא עצם קיומה. מה היא הדרך הנגדית שעל המאמין לקחת כדי להתמודד עם נטייתו? להפריז בחברת הנשים? להתרחק מכל מגע עם גברים? אולי זה בכלל נכנס בגדר "לא יאמר אדם: אי אפשי… אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"? *ההדרכות של שבירת היצר ועקירתו לא יועילו לו, למה הדבר דומה, לאדם רגיל שינסה לשבור ולדכא לחלוטין את עצם יצר המין שלו ואת הצורך הנפשי שלו באהבה. אדם כזה "המשקיע עצמו בפרישות של נזירות מכניס עצמו בייסורים ובחולי נפשי וגופני" יזכה רק בתסכול, עצבות סבל וחרטה "ובחרטה זאת הלא יוסיף להתרחק מן העניין האלוהי שאליו ביקש להתקרב" *הדרכות בסגנון של העלאת המידות בשביל הומוסקסואל הן הנקודה הכאובה ביותר. הן חושפות את שורש התסכול של ההומוסקסואל ממצבו: הרי לימדונו רבותינו שצריך אדם לעבוד את ה' בכל כוחות נפשו. כל אדם נולד עם יכולות וכוחות מסוימים בהם הוא צריך להשתמש בעבודת בוראו, "בכל לבבך". אדם הנולד במזל מאדים יכול להיות אומן או שוחט או מוהל.. אך אנו, אנא נבוא? מה המשמעות של כוחות נפש אלו-שאין להם ביטוי כשר במציאות? המשך בהודעה הבאה.