מסתכלים עלי כל הזמן
New member
"מכתבים למערכת"....
הקטע הבא מצוטט ולא אני רשמתי אותו- " לאחרונה פנתה אליי גברת, שאחרי הכרות עסקית ארוכה החליטה להתעניין בחיי האישיים. הגברת, גם היא בינלאומית במורשתה, וגם חייה היום שנים רבות מטיסה טרנסאטלטית אחת לשנייה. סיפרתי לה שבגיל 15 אזרתי את האומץ הנדרש כדי לא להתנגד בתוקף להחלטתם של הורי לנסוע לשליחות זמנית בקליפורניה. "ואוו," היא נדהמה, "חמש עשרה, זה הרי גיל כלכך מסובך, באמצע התיכון, זה וודאי היה לך קשה נורא". ואני עם כל חיבתי לאנשים שטורחים להדהם ולהתרשם מייסורים של אחרים, עניתי שכן, קשה,באמת. למעשה, וודאי אחת החווית הכי קשות שעברתי אני בחיי הנוחים למדי. הדברת נדהמה עוד יותר, לשמוע אותי מוסיפה, שביום שילדי העתידיים יבורכו בגיל ההתבגרות, אני גם אדאג לסדר להם כזאת התנתקות, כזאת היעקרות, כזאת פרידה. שכן חלק בלתי נפרד מההתבגרות שלי הייתה דווקא ההתגברות, ההסתגלות, והגעגועים הללו, למשהו כלכך לא ברור ועדין, לזהות שאינה מוטלת בספק, לשורשים מופשטים, לתרבות שיופייה ניכר ממרחק בעוצמה רבה יותר. מעבר לכאב המיידי והילדותי, שאני חולקת גם עם מבוגרים הרבה יותר ממני, מעבר לרצון העז לכעוס, להאשים ולהמחיש להורים (שסבלו ואי לא פחות בעצמם באותה תקופה), עד כמה נוראי היה מה שהם "עשו לי", בכך שלקחו ממני את כל הטוב והמוכר, מעבר לכל אלה- ואני לא אשקר ואגיד שמייד, כי גם התהליך הזה לוקח זמן- גדל מתוכי בן אדם הרבה יותר מודע, הרבה יותר חכם, בן אדם, שסביר להניח, אף פעם לא היה נוצר, אילו הדברים היום אחרת. בשיחות אינסופיות ודומעות עם חברים, שחלקו אתגורלי ונעקרו גם הם, ואף מצאו דרכי התמודדויות שונות, למדתי שאני לא לבד בהרגשה, שבזכות זה שניצחנו את המסבר הגדול הזה, בזכות זה שלמדנו לראות את כל הטוב, וחווינו חוויות חשובות כאלה, אנחנו רואים את העולם אחרת, וזה פרס לכל החיים. אנחנו זכינו להתבונן על עצמינו מבחוץ. להגזיר את עצמינו מחדש ולראות בצורה מפוכחת יותר את מה שבאמת חשוב בחיים. במיוחד בגיל הזה, הקשה, המכה הכי גדולה של המעבר וההסתגלות הקשים הללו, שעליהם הם מהלהרחיב מילים, ההתגברות שבאה לכל אחד בצורה זו או אחרת- מעצימה את הנפש ואת האינטלקט בצורה שאין דומה לה. זו פנייתי לכל הורי הילדים שנעקרו, להורים שלא בטוחים איך לנחם את ילדיהם או את עצמם בתהליך הקשה הזה, בגעגועים הללו, אני מציעה את החוויה שלי כמייצעת, ומפצירה בכם לראות מעבר להאשמות והכעס. לראות שהיחשפות לתרבות זרה, זה לא רק משהו, שאומרים עליו, שהוא טוב באופן תיאורטי. שהחוויה הזאת, היא חוויה מעצבת, ושהמסקנות של המחשבות, שבאות עם הכאב המסויים הזה, מוסיפות בגרות והכנה לחיים האמיתיים, ואלו מחשבות שקשה מאור לייצר בדרך אחרת. אוסיף ואומר מניסיוני, שאמנם לא כל הילדים מוצאים את המילים להודות להוריהם ולנסיבות על החוויה במבט לאחור, אבל נוצרים בליבת את תחושת הניצחון הזאת, שתוסיף ותחזק אותם במשך חיים שלמים. בלה, מקליפורניה" (לקוח מתוך "חלב ודבש, הירחון לישראלים באמריקה) ארוך, לא בטוח כולם קראו עד הסוף, אבל אני מניחה שמי שכן יהיה לו הרבה מה להגיד... אמממ... רוצה לשמוע מה אחרים חושבים על זה. , אלה זה משהו שקראתי ב"חלב ודבש-הירחון לישראלים באמריקה"...
הקטע הבא מצוטט ולא אני רשמתי אותו- " לאחרונה פנתה אליי גברת, שאחרי הכרות עסקית ארוכה החליטה להתעניין בחיי האישיים. הגברת, גם היא בינלאומית במורשתה, וגם חייה היום שנים רבות מטיסה טרנסאטלטית אחת לשנייה. סיפרתי לה שבגיל 15 אזרתי את האומץ הנדרש כדי לא להתנגד בתוקף להחלטתם של הורי לנסוע לשליחות זמנית בקליפורניה. "ואוו," היא נדהמה, "חמש עשרה, זה הרי גיל כלכך מסובך, באמצע התיכון, זה וודאי היה לך קשה נורא". ואני עם כל חיבתי לאנשים שטורחים להדהם ולהתרשם מייסורים של אחרים, עניתי שכן, קשה,באמת. למעשה, וודאי אחת החווית הכי קשות שעברתי אני בחיי הנוחים למדי. הדברת נדהמה עוד יותר, לשמוע אותי מוסיפה, שביום שילדי העתידיים יבורכו בגיל ההתבגרות, אני גם אדאג לסדר להם כזאת התנתקות, כזאת היעקרות, כזאת פרידה. שכן חלק בלתי נפרד מההתבגרות שלי הייתה דווקא ההתגברות, ההסתגלות, והגעגועים הללו, למשהו כלכך לא ברור ועדין, לזהות שאינה מוטלת בספק, לשורשים מופשטים, לתרבות שיופייה ניכר ממרחק בעוצמה רבה יותר. מעבר לכאב המיידי והילדותי, שאני חולקת גם עם מבוגרים הרבה יותר ממני, מעבר לרצון העז לכעוס, להאשים ולהמחיש להורים (שסבלו ואי לא פחות בעצמם באותה תקופה), עד כמה נוראי היה מה שהם "עשו לי", בכך שלקחו ממני את כל הטוב והמוכר, מעבר לכל אלה- ואני לא אשקר ואגיד שמייד, כי גם התהליך הזה לוקח זמן- גדל מתוכי בן אדם הרבה יותר מודע, הרבה יותר חכם, בן אדם, שסביר להניח, אף פעם לא היה נוצר, אילו הדברים היום אחרת. בשיחות אינסופיות ודומעות עם חברים, שחלקו אתגורלי ונעקרו גם הם, ואף מצאו דרכי התמודדויות שונות, למדתי שאני לא לבד בהרגשה, שבזכות זה שניצחנו את המסבר הגדול הזה, בזכות זה שלמדנו לראות את כל הטוב, וחווינו חוויות חשובות כאלה, אנחנו רואים את העולם אחרת, וזה פרס לכל החיים. אנחנו זכינו להתבונן על עצמינו מבחוץ. להגזיר את עצמינו מחדש ולראות בצורה מפוכחת יותר את מה שבאמת חשוב בחיים. במיוחד בגיל הזה, הקשה, המכה הכי גדולה של המעבר וההסתגלות הקשים הללו, שעליהם הם מהלהרחיב מילים, ההתגברות שבאה לכל אחד בצורה זו או אחרת- מעצימה את הנפש ואת האינטלקט בצורה שאין דומה לה. זו פנייתי לכל הורי הילדים שנעקרו, להורים שלא בטוחים איך לנחם את ילדיהם או את עצמם בתהליך הקשה הזה, בגעגועים הללו, אני מציעה את החוויה שלי כמייצעת, ומפצירה בכם לראות מעבר להאשמות והכעס. לראות שהיחשפות לתרבות זרה, זה לא רק משהו, שאומרים עליו, שהוא טוב באופן תיאורטי. שהחוויה הזאת, היא חוויה מעצבת, ושהמסקנות של המחשבות, שבאות עם הכאב המסויים הזה, מוסיפות בגרות והכנה לחיים האמיתיים, ואלו מחשבות שקשה מאור לייצר בדרך אחרת. אוסיף ואומר מניסיוני, שאמנם לא כל הילדים מוצאים את המילים להודות להוריהם ולנסיבות על החוויה במבט לאחור, אבל נוצרים בליבת את תחושת הניצחון הזאת, שתוסיף ותחזק אותם במשך חיים שלמים. בלה, מקליפורניה" (לקוח מתוך "חלב ודבש, הירחון לישראלים באמריקה) ארוך, לא בטוח כולם קראו עד הסוף, אבל אני מניחה שמי שכן יהיה לו הרבה מה להגיד... אמממ... רוצה לשמוע מה אחרים חושבים על זה. , אלה זה משהו שקראתי ב"חלב ודבש-הירחון לישראלים באמריקה"...