indigo boy
New member
מכתבים לדרור
דרור שלי שלום, עבר כבר שבוע מאז שהגעתי. השותף שלי שקט ודי מתבודד וזה טוב לי. סוף סוף יש לי זמן לכתוב, אתה יודע כמה שאני אוהב לכתוב, אולי אפילו אסיים את המחברת שירים שלי, למרות שבזמן האחרון המוזה לא איתי. כל רגע בחיים שלי מוקדש למחשבה עליך, אני מתגעגע אליך דרור. בלילות בהם אני מצליח להירדם, אני חולם עליך. לבוש בגדים לבנים, מושיט את ידיך אלי, כשחיוך שליו שלא ראיתי זמן רב מבצבץ מבין זיפי פניך, הרוח מבדרת את תלתלי הזהב שלך וחושפת את עיניך היפות, אני מביט בהן ורואה את הים הכחול ירוק שתמיד סחף אותי. אתה מחבק אותי בעדינות ולוחש לי מילות אהבה באוזן, בטח קראת לי נסיך שלי, כמו שאתה תמיד קורא לי. הלוואי ויכולתי לשמוע את קולך קורא בשמי שוב, רק עוד פעם אחת. להרגיש שוב את הלב שלי פועם בחוזקה למשמע שמי הנושק לשפתיך המתוקות. דרור שלי, קשה לי להיות רחוק כל כך ממך. הנחמה היחידה שלי היא שלפחות אתה בטוח עכשיו. אני אוהב אותך *** "תגיד לי איפה? אתה תגיד לי איפה!!! אל תגיד, תכתוב, תצביע עם היד, משהו! אתה נהנה מזה, נכון?? חלאה שכמוך! זו הבת שלי!! למה? למה? " כל ההיסטריה הזאת בשביל דבר שלא עוד. לבת שלה כבר לא איכפת, אז למה לה כן? היא פשוט יושבת שם וצועקת עליי מבעד לזכוכית. בוכה ומכתימה את פניה הזקנות באיפור זול. היא בכלל לא מבינה, היא גם לא תבין לעולם. *** דרור שלי מזל טוב! היום אתה חוגג 30. כל כך פחדת מהגיל הזה והנה הוא מגיע. פתאום זה לא מפחיד יותר, נשארת יפה כתמיד. אני שולח לך את אהבתי, הייתי נותן לך עולם ומלאו לו יכולתי, אבל במקום אני יכול לתת לך רק את שתיקתו. אמא של שיר שוב באה. בוכה ואז הולכת. אבל אני הבטחתי להגן עליך דרור שלי, עליך ועל אמא שלך. חלמתי עליך שוב, כמו בכל לילה, אבל הפעם כשהתחבקנו נעלמת ולקחת איתך גם את הים והרוח. השארת אותי לבד בשממה. הלכתי אחריך, מחפש אותך, צועד בחול הלוהט. ושם במעלה הגבעה היא עמדה לבושה בשמלת קרעים שחורה. היא חייכה אליי מרחוק ואז מקרוב ולבסוף נעלמה. ואני נותרתי לבד בשממה. אבל עכשיו זה טוב כי אני פה לבד ואתה מוגן ולי יש זמן לכתוב. החלטתי שאני אכתוב לך כל שבוע כדי להזכיר לך כמה כיף היה לנו ביחד. אתה זוכר את ההתחלה, איך הכרנו? הגעת באיחור וישבת לידי, היית לבוש כמו חתן. הברך שלך נגעה בשלי והעבירה בי רטט בכל הגוף. בכלל לא ידענו שאנחנו נמשכים לבנים, מזל שיש מקלחות משותפות, אחרת לא היינו מגלים את אהבתנו. רק בחדרי חדרים הרשינו לעצמנו לדעת, לגעת. דרור שלי, למה אתה לא איתי? למה ברחת? הלוואי והיית לוחש לי או בא אלי בחלום ואומר לי שאתה מאושר, אתה חייב להיות מאושר, סוף סוף הלכת בעקבות מחשבות ליבך ולא אחרי רצונות אחרים. אתה אדם חופשי, דרור, ואני שמח בשבילך, הלוואי וגם אני הייתי. בלעדיך אין לי חיים ובטח שלא חופש, כל יום הוא סבל ריקני שמתמלא בזיכרונות כואבים מתוקים על השנתיים שלנו ביחד, שנתיים שהיו מלאות בכל טוב. כשאני רק נזכר באש שמילאה את גופי במפגשים שלנו, אני מתמלא מחדש בכוח הזה, אני מרגיש את הדם בוער בקרבי, הנשימה מתקצרת והלב מאיץ ולשנייה אחת אני חושב שזהו, שאלוהים חנן אותי מהכלוב הזה ושחרר אותי לחופשי. אתה זוכר, דרורי, את הפעם ההיא שהרב כמעט תפס אותנו? הפנים הלבנות שלך האדימו כל כך, היית נראה ממש חמוד, כמו ילד קטן שנתפס בשעת מעשה. אמרת לי שזה סימן שאנחנו לא זהירים מספיק. ועניתי שנמאס לי להתחבא. זו היית המריבה הראשונה שלנו. אני רציתי שנהיה חופשיים מהכלוב הזה ואתה רציתי להגן עלינו. לבסוף הבטחת שברגע שמצבה הבריאותי של אמא שלך ישתפר, אז נוכל לספר או לפחות לברוח למקום אחר, לחוף שקט שבו נהיה רק שנינו. אתה בטח יודע שאמא שלך עדיין בבית חולים. אומרים שימיה ספורים, עצוב להגיד, אבל אני שמח. כבר התגעגעתי לקול שלי. *** "אני אבוא לפה כל יום אם יהיה צריך! זו אכזריות שלא ראו השדים! בבקשה ממך, אני לא ישנה בלילות, היא באה אליי בוכה. היא מחפשת שלווה, תגיד לי! בבקשה, תגיד לי!!!" *** דרור שלי, אני לא חזק כמוך. אני צריך אותך כאן איתי. זה פשוט כואב מידי. גם לי מגיעה שלווה! למה אתה לא פה? למה היא רודפת אותי? בלילות כבר ממזמן אין ים, יש רק אותי מגואל בדם ויש אותך שוכב על החול החם עם עיניים פקוחות, תמים כל כך. דרור שלי, קח אותי אליך, אני מצטער שאני חלש. אני יודע שהבטחתי, אבל לא ידעתי, איך יכולתי לדעת? אם רק שיר לא היית נכנסת לחדר, אם היא לא היית מגלה. אנחנו היינו עדיין ביחד. אבל היא נכנסה, ראתה וברחה בריצה. היית גיבור ואמרת שהכל יהיה בסדר,שזה לטובה, שעכשיו היא בטח לא תרצה להתחתן איתי. אבל זה לא קרה! היא רק ביקשה עוד ועוד ולא ממני כי לי אין כלום, כי אני לבד. היא פנתה אליך, ואתה, שפחדת מאמא שלך, נתת לה הכל, אפילו את החנות נתת. אבל לה זה לא הספיק, היא רק רצתה עוד. ומכאן כבר לא הייתה דרך חזרה, התחלת להיעלם לי, הפסקת לאכול, הזקן הגברי שלך איבד מחיותו והעיניים הכחולות ירוקות שלך כבו לאפור. לא היה יותר דרור, לא היית יותר שלי. הבטתי בך מרחוק, הולך ונעלם. התחננתי בפניה שתפסיק ודבר לא עזר. ביום מקולל אחד אמרת שמצאת לנו פתרון, מצאת דרך ששיר כבר לא תציק לנו יותר. `מצאו לי שידוך` אמרת, `כדאי גם לך למצוא`. לא רציתי שידוך, רציתי רק לחבק אותך, רציתי את דרור שלי לעצמי. שם אמרתי לך לראשונה שאני אוהב אותך, שאתה כל חיי. הבטת בי בעניים ריקות והלכת בלי לומר מילה. נותרתי שם לבד עם האהבה של שנינו. וגם עכשיו אני לבד עם אהבתנו. אני לא יכול לשאת בזה יותר. אני פשוט לא יכול.. *** דרורי, למרות שהבטחתי, עברו חודשיים מאז מכתבי האחרון. פשוט החלטתי לא לכתוב יותר כשאני כועס או עצוב. אני כותב לך עכשיו כי רציתי שתהיה הראשון שיידע, שתתכונן כי אני מגיע אליך. כן, זה קורה! נוכל להיות שוב ביחד, כמו פעם. אני יודע שקשה לך לשמוח עכשיו, אבל קיימתי את ההבטחה שלי ולא דיברתי עד שיגיע הרגע בו זה לא יפגע יותר באמא שלך. והרגע הזה הגיע. אני יכול לספר לכולם, איך באתי אליך ביום של החתונה שלך, ראיתי אותך שוכב עירום עם יד שמוטה, כשעל השידה מונח מכתב הפרידה שלך. סיפרת שם עליך ועל אהבתך לגברים, סיפרת שיש בחור אחד שאתה אוהב יותר מכל אישה אחרת. וחתמת את מכתבך באמירה שלא תיתן לעולם האכזרי לגרום לאהבתך לגווע. רציתי למות יחד איתך, להגיד לך כמה אני אוהב אותך, להרגיש את חום גופך שוב. רציתי כל כך הרבה ולא יכולתי לעשות כלום. יצאתי מהחדר שלך שהיה המקדש שלי, לקחתי את המכתב ונסעתי, כל הדרך בכיתי וכעסתי, צעקתי וכאבתי ולבסוף שתקתי. היא פתחה לי את הדלת בוכייה, לבושה בשמלה שחורה, רועדת בכל גופה. היא ידעה בדיוק כמוני שהכל קרה בגללה. אני לא זוכר הרבה מאותו ערב, רק את גופה מביט מבעד לחול. קברתי אותה כשבידה המכתב שלך, שאף אחד לא ידע עליך, שזה לא יפגע באמא שלך. הלכתי למשטרה בידיים חבולות, נוטפות דם ואמרתי את משפטי האחרון `אני רצחתי את שיר`. היום אפתח שוב את פי ואספר איפה הגופה שומרת את סודך. והלילה נשמתי תנתק עצמה מהכלא הזה ותגיע אליך, לחיות את הנצח ביחד. אני אוהב אותך דרור שלי
דרור שלי שלום, עבר כבר שבוע מאז שהגעתי. השותף שלי שקט ודי מתבודד וזה טוב לי. סוף סוף יש לי זמן לכתוב, אתה יודע כמה שאני אוהב לכתוב, אולי אפילו אסיים את המחברת שירים שלי, למרות שבזמן האחרון המוזה לא איתי. כל רגע בחיים שלי מוקדש למחשבה עליך, אני מתגעגע אליך דרור. בלילות בהם אני מצליח להירדם, אני חולם עליך. לבוש בגדים לבנים, מושיט את ידיך אלי, כשחיוך שליו שלא ראיתי זמן רב מבצבץ מבין זיפי פניך, הרוח מבדרת את תלתלי הזהב שלך וחושפת את עיניך היפות, אני מביט בהן ורואה את הים הכחול ירוק שתמיד סחף אותי. אתה מחבק אותי בעדינות ולוחש לי מילות אהבה באוזן, בטח קראת לי נסיך שלי, כמו שאתה תמיד קורא לי. הלוואי ויכולתי לשמוע את קולך קורא בשמי שוב, רק עוד פעם אחת. להרגיש שוב את הלב שלי פועם בחוזקה למשמע שמי הנושק לשפתיך המתוקות. דרור שלי, קשה לי להיות רחוק כל כך ממך. הנחמה היחידה שלי היא שלפחות אתה בטוח עכשיו. אני אוהב אותך *** "תגיד לי איפה? אתה תגיד לי איפה!!! אל תגיד, תכתוב, תצביע עם היד, משהו! אתה נהנה מזה, נכון?? חלאה שכמוך! זו הבת שלי!! למה? למה? " כל ההיסטריה הזאת בשביל דבר שלא עוד. לבת שלה כבר לא איכפת, אז למה לה כן? היא פשוט יושבת שם וצועקת עליי מבעד לזכוכית. בוכה ומכתימה את פניה הזקנות באיפור זול. היא בכלל לא מבינה, היא גם לא תבין לעולם. *** דרור שלי מזל טוב! היום אתה חוגג 30. כל כך פחדת מהגיל הזה והנה הוא מגיע. פתאום זה לא מפחיד יותר, נשארת יפה כתמיד. אני שולח לך את אהבתי, הייתי נותן לך עולם ומלאו לו יכולתי, אבל במקום אני יכול לתת לך רק את שתיקתו. אמא של שיר שוב באה. בוכה ואז הולכת. אבל אני הבטחתי להגן עליך דרור שלי, עליך ועל אמא שלך. חלמתי עליך שוב, כמו בכל לילה, אבל הפעם כשהתחבקנו נעלמת ולקחת איתך גם את הים והרוח. השארת אותי לבד בשממה. הלכתי אחריך, מחפש אותך, צועד בחול הלוהט. ושם במעלה הגבעה היא עמדה לבושה בשמלת קרעים שחורה. היא חייכה אליי מרחוק ואז מקרוב ולבסוף נעלמה. ואני נותרתי לבד בשממה. אבל עכשיו זה טוב כי אני פה לבד ואתה מוגן ולי יש זמן לכתוב. החלטתי שאני אכתוב לך כל שבוע כדי להזכיר לך כמה כיף היה לנו ביחד. אתה זוכר את ההתחלה, איך הכרנו? הגעת באיחור וישבת לידי, היית לבוש כמו חתן. הברך שלך נגעה בשלי והעבירה בי רטט בכל הגוף. בכלל לא ידענו שאנחנו נמשכים לבנים, מזל שיש מקלחות משותפות, אחרת לא היינו מגלים את אהבתנו. רק בחדרי חדרים הרשינו לעצמנו לדעת, לגעת. דרור שלי, למה אתה לא איתי? למה ברחת? הלוואי והיית לוחש לי או בא אלי בחלום ואומר לי שאתה מאושר, אתה חייב להיות מאושר, סוף סוף הלכת בעקבות מחשבות ליבך ולא אחרי רצונות אחרים. אתה אדם חופשי, דרור, ואני שמח בשבילך, הלוואי וגם אני הייתי. בלעדיך אין לי חיים ובטח שלא חופש, כל יום הוא סבל ריקני שמתמלא בזיכרונות כואבים מתוקים על השנתיים שלנו ביחד, שנתיים שהיו מלאות בכל טוב. כשאני רק נזכר באש שמילאה את גופי במפגשים שלנו, אני מתמלא מחדש בכוח הזה, אני מרגיש את הדם בוער בקרבי, הנשימה מתקצרת והלב מאיץ ולשנייה אחת אני חושב שזהו, שאלוהים חנן אותי מהכלוב הזה ושחרר אותי לחופשי. אתה זוכר, דרורי, את הפעם ההיא שהרב כמעט תפס אותנו? הפנים הלבנות שלך האדימו כל כך, היית נראה ממש חמוד, כמו ילד קטן שנתפס בשעת מעשה. אמרת לי שזה סימן שאנחנו לא זהירים מספיק. ועניתי שנמאס לי להתחבא. זו היית המריבה הראשונה שלנו. אני רציתי שנהיה חופשיים מהכלוב הזה ואתה רציתי להגן עלינו. לבסוף הבטחת שברגע שמצבה הבריאותי של אמא שלך ישתפר, אז נוכל לספר או לפחות לברוח למקום אחר, לחוף שקט שבו נהיה רק שנינו. אתה בטח יודע שאמא שלך עדיין בבית חולים. אומרים שימיה ספורים, עצוב להגיד, אבל אני שמח. כבר התגעגעתי לקול שלי. *** "אני אבוא לפה כל יום אם יהיה צריך! זו אכזריות שלא ראו השדים! בבקשה ממך, אני לא ישנה בלילות, היא באה אליי בוכה. היא מחפשת שלווה, תגיד לי! בבקשה, תגיד לי!!!" *** דרור שלי, אני לא חזק כמוך. אני צריך אותך כאן איתי. זה פשוט כואב מידי. גם לי מגיעה שלווה! למה אתה לא פה? למה היא רודפת אותי? בלילות כבר ממזמן אין ים, יש רק אותי מגואל בדם ויש אותך שוכב על החול החם עם עיניים פקוחות, תמים כל כך. דרור שלי, קח אותי אליך, אני מצטער שאני חלש. אני יודע שהבטחתי, אבל לא ידעתי, איך יכולתי לדעת? אם רק שיר לא היית נכנסת לחדר, אם היא לא היית מגלה. אנחנו היינו עדיין ביחד. אבל היא נכנסה, ראתה וברחה בריצה. היית גיבור ואמרת שהכל יהיה בסדר,שזה לטובה, שעכשיו היא בטח לא תרצה להתחתן איתי. אבל זה לא קרה! היא רק ביקשה עוד ועוד ולא ממני כי לי אין כלום, כי אני לבד. היא פנתה אליך, ואתה, שפחדת מאמא שלך, נתת לה הכל, אפילו את החנות נתת. אבל לה זה לא הספיק, היא רק רצתה עוד. ומכאן כבר לא הייתה דרך חזרה, התחלת להיעלם לי, הפסקת לאכול, הזקן הגברי שלך איבד מחיותו והעיניים הכחולות ירוקות שלך כבו לאפור. לא היה יותר דרור, לא היית יותר שלי. הבטתי בך מרחוק, הולך ונעלם. התחננתי בפניה שתפסיק ודבר לא עזר. ביום מקולל אחד אמרת שמצאת לנו פתרון, מצאת דרך ששיר כבר לא תציק לנו יותר. `מצאו לי שידוך` אמרת, `כדאי גם לך למצוא`. לא רציתי שידוך, רציתי רק לחבק אותך, רציתי את דרור שלי לעצמי. שם אמרתי לך לראשונה שאני אוהב אותך, שאתה כל חיי. הבטת בי בעניים ריקות והלכת בלי לומר מילה. נותרתי שם לבד עם האהבה של שנינו. וגם עכשיו אני לבד עם אהבתנו. אני לא יכול לשאת בזה יותר. אני פשוט לא יכול.. *** דרורי, למרות שהבטחתי, עברו חודשיים מאז מכתבי האחרון. פשוט החלטתי לא לכתוב יותר כשאני כועס או עצוב. אני כותב לך עכשיו כי רציתי שתהיה הראשון שיידע, שתתכונן כי אני מגיע אליך. כן, זה קורה! נוכל להיות שוב ביחד, כמו פעם. אני יודע שקשה לך לשמוח עכשיו, אבל קיימתי את ההבטחה שלי ולא דיברתי עד שיגיע הרגע בו זה לא יפגע יותר באמא שלך. והרגע הזה הגיע. אני יכול לספר לכולם, איך באתי אליך ביום של החתונה שלך, ראיתי אותך שוכב עירום עם יד שמוטה, כשעל השידה מונח מכתב הפרידה שלך. סיפרת שם עליך ועל אהבתך לגברים, סיפרת שיש בחור אחד שאתה אוהב יותר מכל אישה אחרת. וחתמת את מכתבך באמירה שלא תיתן לעולם האכזרי לגרום לאהבתך לגווע. רציתי למות יחד איתך, להגיד לך כמה אני אוהב אותך, להרגיש את חום גופך שוב. רציתי כל כך הרבה ולא יכולתי לעשות כלום. יצאתי מהחדר שלך שהיה המקדש שלי, לקחתי את המכתב ונסעתי, כל הדרך בכיתי וכעסתי, צעקתי וכאבתי ולבסוף שתקתי. היא פתחה לי את הדלת בוכייה, לבושה בשמלה שחורה, רועדת בכל גופה. היא ידעה בדיוק כמוני שהכל קרה בגללה. אני לא זוכר הרבה מאותו ערב, רק את גופה מביט מבעד לחול. קברתי אותה כשבידה המכתב שלך, שאף אחד לא ידע עליך, שזה לא יפגע באמא שלך. הלכתי למשטרה בידיים חבולות, נוטפות דם ואמרתי את משפטי האחרון `אני רצחתי את שיר`. היום אפתח שוב את פי ואספר איפה הגופה שומרת את סודך. והלילה נשמתי תנתק עצמה מהכלא הזה ותגיע אליך, לחיות את הנצח ביחד. אני אוהב אותך דרור שלי
