שישמים אחרים
New member
מכל הדברים (ט)
ששנאתי בעצמי במיון, האיפוק – * ואיפשהו בתוך המחסור בשינה של הלילה, הבנתי שהפעם הגעתי כדי לעזור לעצמי באמת; שאולי משהו נפסק במדיניות כיבוי השריפות (וחשבתי, somebody could walk into this room and say your life is on fire). אחר כך, במקום לישון, בכיתי על המיון בפעם הקודמת. איך היה לילה והלכתי אז לבד מהקבלה, לאחות, לרופא, לרופא אחר, לרופא, לרופא אחר, לאחות, לקבלה – הלכתי לאן שאמרו לי ללכת – ובאמצע התקשרה הרכזת שלי בעבודה לשאול איפה אני, במיון, ואם לבוא, לא, לא – ולא היה אכפת לי כלום, רק האחות ההיא, בהתחלה, רציתי שהיא תוציא את המדחום מהפה שלי, ולא אמרתי לה שאני רעבה, נורא רעבה, ואם לא הייתי פוחדת כל כך היה בפה שלי אוכל, כבר מזמן, אז ברשותך, קחי את המדחום, והיא שאלה כמה כואב לי מאחת עד עשר, היא לא שאלה כמה אני כואבת, עניתי שתיים – ולא היה אכפת לי, רק הרופא, כשהוא התחיל לטפל בי, ישבתי בחדר שלו והתחלתי לבכות נורא, והוא עצר ושאל מה יעזור לי, ועניתי בהיסטריה, אל תגע בי – בעצם רציתי להגיד, אתה רופא נחמד וזה בית חולים נחמד וחדר המיון, הוא נחמד, וגם הרופא ששלח אותי לכאן היה נחמד, ועשיתי את זה לעצמי, אז אולי תשחרר אותי הביתה ככה, כי מגיע לי, טוב? – אבל התאפקתי, והוא עצר. אחרי עשר דקות, בערך, שאל אם הוא יכול להמשיך. הסכמתי. אמר שהוא יוצא להפסקה, ואולי אני רוצה לבוא. עמדתי לידו במרפסת של בית החולים. הוא שתה קולה. עישן. התבדח על רופאים שעושים דברים לא בריאים. שאל אם אני כבר מרגישה יותר טוב ויכולה לחזור פנימה. עניתי שכן. אמרתי תודה, והתכוונתי (אבל גם התכוונתי: אתה רופא נחמד, –) * ועכשיו אני בבית של ההורים שלי, מחייכת, מקשיבה להם מדברים, מתאפקת שלא לומר, אתמול הייתי במיון, אמא ואבא, ייבבתי קצת לפסיכיאטרית התורנית, ואתם יודעים מה היא שאלה, אתם יודעים איך היא נראתה כשאמרתי לה שאני לא מטופלת, איך היא נראתה כשסיפרתי לה מה היה, פעם, כשביקשתי
ששנאתי בעצמי במיון, האיפוק – * ואיפשהו בתוך המחסור בשינה של הלילה, הבנתי שהפעם הגעתי כדי לעזור לעצמי באמת; שאולי משהו נפסק במדיניות כיבוי השריפות (וחשבתי, somebody could walk into this room and say your life is on fire). אחר כך, במקום לישון, בכיתי על המיון בפעם הקודמת. איך היה לילה והלכתי אז לבד מהקבלה, לאחות, לרופא, לרופא אחר, לרופא, לרופא אחר, לאחות, לקבלה – הלכתי לאן שאמרו לי ללכת – ובאמצע התקשרה הרכזת שלי בעבודה לשאול איפה אני, במיון, ואם לבוא, לא, לא – ולא היה אכפת לי כלום, רק האחות ההיא, בהתחלה, רציתי שהיא תוציא את המדחום מהפה שלי, ולא אמרתי לה שאני רעבה, נורא רעבה, ואם לא הייתי פוחדת כל כך היה בפה שלי אוכל, כבר מזמן, אז ברשותך, קחי את המדחום, והיא שאלה כמה כואב לי מאחת עד עשר, היא לא שאלה כמה אני כואבת, עניתי שתיים – ולא היה אכפת לי, רק הרופא, כשהוא התחיל לטפל בי, ישבתי בחדר שלו והתחלתי לבכות נורא, והוא עצר ושאל מה יעזור לי, ועניתי בהיסטריה, אל תגע בי – בעצם רציתי להגיד, אתה רופא נחמד וזה בית חולים נחמד וחדר המיון, הוא נחמד, וגם הרופא ששלח אותי לכאן היה נחמד, ועשיתי את זה לעצמי, אז אולי תשחרר אותי הביתה ככה, כי מגיע לי, טוב? – אבל התאפקתי, והוא עצר. אחרי עשר דקות, בערך, שאל אם הוא יכול להמשיך. הסכמתי. אמר שהוא יוצא להפסקה, ואולי אני רוצה לבוא. עמדתי לידו במרפסת של בית החולים. הוא שתה קולה. עישן. התבדח על רופאים שעושים דברים לא בריאים. שאל אם אני כבר מרגישה יותר טוב ויכולה לחזור פנימה. עניתי שכן. אמרתי תודה, והתכוונתי (אבל גם התכוונתי: אתה רופא נחמד, –) * ועכשיו אני בבית של ההורים שלי, מחייכת, מקשיבה להם מדברים, מתאפקת שלא לומר, אתמול הייתי במיון, אמא ואבא, ייבבתי קצת לפסיכיאטרית התורנית, ואתם יודעים מה היא שאלה, אתם יודעים איך היא נראתה כשאמרתי לה שאני לא מטופלת, איך היא נראתה כשסיפרתי לה מה היה, פעם, כשביקשתי