תראה,
כשנולדתי,הרופא אמר לאמא שלי:"מצטער גבירתי,עשיתי הכל אבל היא תחי'ה" ומאז,אין מה לעשות אני חי'ה. {אפילו בשמים לא רוצים אותי...} אז אני פשוט חי'ה... לוקחת את הבעסה בסבב"ה. ורגע של רצינות: דווקא אז כשהכל נשבר ואוטוטו הכח נגמר. זה הזמן לקום ולהטעין מצברים. תזכור, שבלב ליבו של הקושי שוכנת ההזדמנות קושי מכריח אותנו למצוא בנו כוחות שבחיי היום יום הרגילים אין לנו צורך בהם ולכן הם נשארים רדומים וחבויים ואנחנו בכלל לא מודעים לקיומם. הקושי מפגיש אותנו עם עצמינו, עם מקומות לא פתורים,לא מאורגנים,לא סגורים עם דברים חדשים/אחרים שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתם או שהדפוסים והתבניות המוכרים לנו לא מתאימים. אם אנחנו לא בורחים,אלא מתמודדים.... מחפשים דרכים ותגובות מתאימות,משנים דפוסים ותבניות קיימות,משנים הסתכלות/נק´ מבט/פרשנות זו ההזדמנות שיש לנו בתוך הקושי... הזדמנות לגדול,לצמוח,לשנות ולהשתנות. כן,זה כבר נאמר ונכתב לא פעם ולא פעמיים אבל זה מנטרה שתמיד צריך לשננן ולהפנים. אז קדימה, לשכב לנוח לבכות,כן,לבכות. זה מנקה זה משחרר זה פורק את כל מצבורי הכאב שאצורים בנו ומנקה את הלב. מותר ואף רצוי לבכות הכאב הוא כמו בלון אם תנפחי יותר מידי הוא יתפוצץ אז לא צריך לחכות לנפילה-לפיצוץ. פשוט משחררים מעט אוויר כדי שנוכל לנשום לרווחה פשוט מתייבשים לבד לנוח לפני שהלב את הגוף יכריע...
