מכירים את זה ש..
מכירים את זה שאתם מקבלים מכה רצינית בראש, כמו לדוגמה שמישהו קורא לכם והבאתם את הנגיחה של החיים שלכם בתוך קיר בטון, ואז אתם לרגע לא מבינים מה קורה, איפה אתם, ומה זה הכאב החד הזה שהפך את הכל מסביבכם לכל כך לא ברור... אז זה מה שאני מרגישה בימים האחרונים. פשוט נגיחה רצינית, כאפה של פרידה כזאת מעולם לא חוויתי. הרגשה של בגידה כל כך גדולה. כאילו הוא מעולם לא היה חלק מכל זה בשנתיים וחצי האחרונות. כאילו הייתי לבד בכל המסע המפרך הזה. ועכשיו זה נגמר, וההרגשה של הבדידות הכל כך נוראית הזאת קשה מנשוא.
אני לא כואבת את העובדה שהוא לא יהיה יותר בחיי, אלא את הפרידה. מרחמת על עצמי כל כך. על האמון שנתתי, על החשיפה שנחשפתי. על העתיד שחלמתי ועל ההווה שהתנפץ. כאילו הרמתי את הראש וגיליתי שאני לבד בתוך כל זה, וכבר עייפתי ונמאס לי להילחם. אז פשוט קמתי ואמרתי די. ועכשיו אני מסתכלת על כל השברים מסביב ואפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
והזעקה לעזרה, לתמיכה, שכאילו לא נשמעת למרות שאני זועקת. פתאום כולם טומנים ראשם בחול. לא שומעים. לא רואים. ושוב אני לבד בתוך כל זה. מנסה להתמודד. מחכה לסוף היום שואכל להיכנס כבר לאוטו ולתת לדמעות לזלוג, כי גם בהם כבר עייפתי מהלחזיק.
מסתכלת סביב, ולא מוצאת נחמה. לא רואה את האור. כאילו שכחתי איך הולכים.
כל כך כואב... שיעבור כבר..
מכירים את זה שאתם מקבלים מכה רצינית בראש, כמו לדוגמה שמישהו קורא לכם והבאתם את הנגיחה של החיים שלכם בתוך קיר בטון, ואז אתם לרגע לא מבינים מה קורה, איפה אתם, ומה זה הכאב החד הזה שהפך את הכל מסביבכם לכל כך לא ברור... אז זה מה שאני מרגישה בימים האחרונים. פשוט נגיחה רצינית, כאפה של פרידה כזאת מעולם לא חוויתי. הרגשה של בגידה כל כך גדולה. כאילו הוא מעולם לא היה חלק מכל זה בשנתיים וחצי האחרונות. כאילו הייתי לבד בכל המסע המפרך הזה. ועכשיו זה נגמר, וההרגשה של הבדידות הכל כך נוראית הזאת קשה מנשוא.
אני לא כואבת את העובדה שהוא לא יהיה יותר בחיי, אלא את הפרידה. מרחמת על עצמי כל כך. על האמון שנתתי, על החשיפה שנחשפתי. על העתיד שחלמתי ועל ההווה שהתנפץ. כאילו הרמתי את הראש וגיליתי שאני לבד בתוך כל זה, וכבר עייפתי ונמאס לי להילחם. אז פשוט קמתי ואמרתי די. ועכשיו אני מסתכלת על כל השברים מסביב ואפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
והזעקה לעזרה, לתמיכה, שכאילו לא נשמעת למרות שאני זועקת. פתאום כולם טומנים ראשם בחול. לא שומעים. לא רואים. ושוב אני לבד בתוך כל זה. מנסה להתמודד. מחכה לסוף היום שואכל להיכנס כבר לאוטו ולתת לדמעות לזלוג, כי גם בהם כבר עייפתי מהלחזיק.
מסתכלת סביב, ולא מוצאת נחמה. לא רואה את האור. כאילו שכחתי איך הולכים.
כל כך כואב... שיעבור כבר..
תדעי. אל תחשבי הרבה-תכאבי. זה הזמן שלך לזה.