מכירות את זה,
שאין לכן זמן להרגיש?
השירות הצבאי שלי, אחד מהאירועים המשמעותיים, המדהימים, המבגרים והמהנים בחיי, מנע ממני להרגיש. אז כמעט שנתיים וחצי כמעט שלא הרגשתי, וזה נורא מוזר לחזור ולהרגיש פתאום.
אמרתי כמעט. היו לילות ספורים שהפסקתי להיות מפקדת לכמה רגעים, שהפסקתי לחשוב איפה כל אחד נמצא, ומה צריך לעשות, ומה הספקתי ומה לא הספקתי, ומה עוד אפשר להמציא לטובת המודיעין הישראלי ומה אני חייבת לזכור לעשות בבוקר. והפסקתי לשקר לעצמי שהכל טוב, כי אין זמן להרגיש. לכמה רגעים התחבאתי מתחת לשמיכה בחדר, מסווה את קולות ההתייפחות ברעש של המזגן המטרטר, והייתי חייבת להרגיש. הדרך הכי טובה לשלוט ברגש היא לסדר את המחשבות שלך, ואני עושה את זה בכתיבה. אלו רגעים כל כך אינטימיים, אני והמקלדת מאחורי דלת נעולה, מה שלא התאפשר בצבא. אז מתחת לשמיכה הייתי לוקחת את הפלאפון ומחברת מילים, כדי להירגע.
27.09.2011
קצת עצוב פה פתאום. מוסיקה חרישית, זמר עם מילים שנוגעות בלב ביד חשופה. מי אני ומה אני. בעיקר לאן אני הולכת. אם הכל היה רק קצת אחרת, אם היית כאן עכשיו, מי הייתי אז? אני מתגעגעת. תוכלי להגיח בחלום ולחבק אותי? כדי להזכיר איך זה מרגיש להניח את ראשי בחיקך. תוכלי להעביר את אצבעותייך בשערי? ללחוש שאת כאן עכשיו? לשקר שאת רואה אותי מלמעלה, גאה ושומרת על כולנו? אולי לבקש שאפסיק לדאוג. אולי לזרוק מילות נחמה ולהבטיח שהכל יסתדר, לשתף שאת בסדר ומאושרת שם. לא לתת לך ללכת ולשאוף את ריחך המתוק בפעם האחרונה.
בטח יהיה עצוב לקום מחלום שכזה.
מזל שזה רק חלום.
1.10.2011
חלמתי עליך. כל כך טבעי, קבענו שתבואי להחזיר אותי מהבסיס כשאצא לאפטר. לא חיבקתי אותך, לא הרחתי אותך, אבל באותו חלום היית חלק פעיל בחיים שלי, חלק כה נוכח עד שאפשר לבקש ממנו טרמפ! וזה היה נעים, כשפתאום את קצת כאן, במרחק נגיעה. תוכלי לבוא שוב? ואולי להישאר מעט יותר. כואב לי בלעדייך, ובלעדייך כבר יותר מדי זמן.
7.10.2011
כמה אנחנו קטנים. אבק. התרחקתי מעצמי כדי לא ליפול לתהום ישנה. להתחיל לחשוב ולדעת איך לסיים, יש בי קצת כעס על ההוא שם למעלה. עליך. אנחנו בובות על חוטים, לקחת לי את אימא אז הרגשתי שמשחקים בי. הזמנת אותי לדו-קרב. מריונטה לא יודעת שהיא תמיד תפסיד, אבל אני נחושה. הרבה כעס. איך יכולת? איך אתה עדיין יכול? לרעוד מעצבים ולנסות להבין מאיפה אפשר לקחת את הכוח.
אימא, הלילה בלה נפטרה והצטרפה אליך. הכוח לעמוד מול אישה שמתחננת על חייה, צלולה בנפשה וגופה מכשיל. מעלה על שפתיה בפחד- אני רוצה לחיות. זה הרבה לבקש? אני יודעת שאתה שם, רוצה להאמין. אבל לא אסלח לך שהשארת אותי יתומה בגפי. אי אפשר להשיב את הגלגל לאחור, לעד אשאר ללא אימא. ועדיין אכעס ולא אסלח ואאמין. כן, אאמין - לא בשחיטת תרנגול לכפרות, אלא בטוהר ובטוב. פשוט מבעד לנוצות לפעמים קשה למצוא אותם.
9.10.2011
על גג העולם, אחי.
אז תזכרי כשאת רצית חמלה. מוקפת באנשים שמביטים דרכך ורק חיפשת חיוך כתשובה. אוזן קשבת. הנהון. תשומת לב, את שם ולא רואים, מלוכדים ושקועים בעצמם... אז את שוקעת בעצמך. גם פיסת פאזל היא חלק ממשהו, וזה לא הרבה לבקש. להיות חלק. אולי זה לא הפאזל הנכון.
28.01.2012
מוסיקה זורקת אותך אחורה. מוסיקה גורמת לך לחשוב. להתגעגע. להגות. להרגיש עמוק, לקבל תובנות חדשות. מוסיקה ממלאת אותך. ואז השיר נגמר ואתה נשאר עם כל החששות שלרגע נהדפו. כל ההחלטות שהתבצעו ב04:50 דקות השיר נמוגו. ואתה אותו אדם קטן, מהוסס ומלא בעצמו, מלא בפחדים. שיר חדש מתנגן ואתה מרגיש שעוצמה חדשה צצה ורק מקווה שהיא גם תשאר. איפה אהיה עוד שנה וחצי? ואיפה אהיה מחר? יש רק אמת אחת? אז של מי היא? מה הכי נכון? ומה לא? וגם השיר הזה נגמר.
29.1.2012
הגיגים. להסתכל מסביב ולזהות את הכאב בכל אחד. העצב החשוף שבמרחק נגיעה. לא לדרוך, לדלג מעליו. מעניין אם אפשר לראות את העצב שבי. בא לי לדבר עם מישהו. פתאום אין אף אחד מסביב.
2.10.2012
זיכרון ישן הוא כמו קיר דהוי. לא רואים בבירור את הצבע, אבל יודעים שהוא שם. אם ממש מתאמצים, אפשר להבחין בגוון שנעלם. ביקרת שם שוב? שכבת צבע חדשה תכסה את הקיר. בין טעויות המברשת ניתן להבחין שהיה פה פעם קיר דהוי. כששוב תגיע שכבת צבע חדשה, אז כבר לא יהיה זכר.
השתחררתי לפני שלושה חודשים, והוקל לי כי ידעתי שעכשיו יהיה מקום גם לעצמי.
יש סיטואציות בחיים שזורקות אותך אחורה וממלאות אותך בעצב, רק שחישוב הקיבולת לא בהכרח נכון, ואז זה מציף אותך בעוצמות שקשה להתמודד איתן. זה קרה לי לפני יומיים.
אחרי כמעט 14 שנים, חזרתי לבית שגדלתי בו בשנותיי הראשונות. ללילה אחד ישנתי בחדר שהיה שלי פעם. הכל נראה מוכר אבל קטן. בארון בחדר הילדים עדיין יש מדבקות צבעוניות-למחצה, זכר לילדות מאושרת. כאן היה עציץ. פה אימא עמדה והכינה שניצלים. שם סגרתי את הדלת על אחי הקטן במעשה שובבות.
כשהיא עמדה ליד החלון הזה וצחקה, היה לה מושג שזה ייגמר בקרוב? האם הייתה עושה את אותם הדברים כפי שהם?
מחנק עצום בגרון. עטופה בזכרונות שחגים סביבי בקצב מסחרר, כמו לכודה במערבולת. אי אפשר לצאת ממנה. עצבות נוראית שבלתי-אפשרי לשאת.
אימא, עברו 12 שנים ואני עדיין לא מסוגלת לתאר את חיי בלעדייך. אם רק היית פה..
ולמען השם, זה לא כל-כך הרבה לבקש.
שאין לכן זמן להרגיש?
השירות הצבאי שלי, אחד מהאירועים המשמעותיים, המדהימים, המבגרים והמהנים בחיי, מנע ממני להרגיש. אז כמעט שנתיים וחצי כמעט שלא הרגשתי, וזה נורא מוזר לחזור ולהרגיש פתאום.
אמרתי כמעט. היו לילות ספורים שהפסקתי להיות מפקדת לכמה רגעים, שהפסקתי לחשוב איפה כל אחד נמצא, ומה צריך לעשות, ומה הספקתי ומה לא הספקתי, ומה עוד אפשר להמציא לטובת המודיעין הישראלי ומה אני חייבת לזכור לעשות בבוקר. והפסקתי לשקר לעצמי שהכל טוב, כי אין זמן להרגיש. לכמה רגעים התחבאתי מתחת לשמיכה בחדר, מסווה את קולות ההתייפחות ברעש של המזגן המטרטר, והייתי חייבת להרגיש. הדרך הכי טובה לשלוט ברגש היא לסדר את המחשבות שלך, ואני עושה את זה בכתיבה. אלו רגעים כל כך אינטימיים, אני והמקלדת מאחורי דלת נעולה, מה שלא התאפשר בצבא. אז מתחת לשמיכה הייתי לוקחת את הפלאפון ומחברת מילים, כדי להירגע.
27.09.2011
קצת עצוב פה פתאום. מוסיקה חרישית, זמר עם מילים שנוגעות בלב ביד חשופה. מי אני ומה אני. בעיקר לאן אני הולכת. אם הכל היה רק קצת אחרת, אם היית כאן עכשיו, מי הייתי אז? אני מתגעגעת. תוכלי להגיח בחלום ולחבק אותי? כדי להזכיר איך זה מרגיש להניח את ראשי בחיקך. תוכלי להעביר את אצבעותייך בשערי? ללחוש שאת כאן עכשיו? לשקר שאת רואה אותי מלמעלה, גאה ושומרת על כולנו? אולי לבקש שאפסיק לדאוג. אולי לזרוק מילות נחמה ולהבטיח שהכל יסתדר, לשתף שאת בסדר ומאושרת שם. לא לתת לך ללכת ולשאוף את ריחך המתוק בפעם האחרונה.
בטח יהיה עצוב לקום מחלום שכזה.
מזל שזה רק חלום.
1.10.2011
חלמתי עליך. כל כך טבעי, קבענו שתבואי להחזיר אותי מהבסיס כשאצא לאפטר. לא חיבקתי אותך, לא הרחתי אותך, אבל באותו חלום היית חלק פעיל בחיים שלי, חלק כה נוכח עד שאפשר לבקש ממנו טרמפ! וזה היה נעים, כשפתאום את קצת כאן, במרחק נגיעה. תוכלי לבוא שוב? ואולי להישאר מעט יותר. כואב לי בלעדייך, ובלעדייך כבר יותר מדי זמן.
7.10.2011
כמה אנחנו קטנים. אבק. התרחקתי מעצמי כדי לא ליפול לתהום ישנה. להתחיל לחשוב ולדעת איך לסיים, יש בי קצת כעס על ההוא שם למעלה. עליך. אנחנו בובות על חוטים, לקחת לי את אימא אז הרגשתי שמשחקים בי. הזמנת אותי לדו-קרב. מריונטה לא יודעת שהיא תמיד תפסיד, אבל אני נחושה. הרבה כעס. איך יכולת? איך אתה עדיין יכול? לרעוד מעצבים ולנסות להבין מאיפה אפשר לקחת את הכוח.
אימא, הלילה בלה נפטרה והצטרפה אליך. הכוח לעמוד מול אישה שמתחננת על חייה, צלולה בנפשה וגופה מכשיל. מעלה על שפתיה בפחד- אני רוצה לחיות. זה הרבה לבקש? אני יודעת שאתה שם, רוצה להאמין. אבל לא אסלח לך שהשארת אותי יתומה בגפי. אי אפשר להשיב את הגלגל לאחור, לעד אשאר ללא אימא. ועדיין אכעס ולא אסלח ואאמין. כן, אאמין - לא בשחיטת תרנגול לכפרות, אלא בטוהר ובטוב. פשוט מבעד לנוצות לפעמים קשה למצוא אותם.
9.10.2011
על גג העולם, אחי.
אז תזכרי כשאת רצית חמלה. מוקפת באנשים שמביטים דרכך ורק חיפשת חיוך כתשובה. אוזן קשבת. הנהון. תשומת לב, את שם ולא רואים, מלוכדים ושקועים בעצמם... אז את שוקעת בעצמך. גם פיסת פאזל היא חלק ממשהו, וזה לא הרבה לבקש. להיות חלק. אולי זה לא הפאזל הנכון.
28.01.2012
מוסיקה זורקת אותך אחורה. מוסיקה גורמת לך לחשוב. להתגעגע. להגות. להרגיש עמוק, לקבל תובנות חדשות. מוסיקה ממלאת אותך. ואז השיר נגמר ואתה נשאר עם כל החששות שלרגע נהדפו. כל ההחלטות שהתבצעו ב04:50 דקות השיר נמוגו. ואתה אותו אדם קטן, מהוסס ומלא בעצמו, מלא בפחדים. שיר חדש מתנגן ואתה מרגיש שעוצמה חדשה צצה ורק מקווה שהיא גם תשאר. איפה אהיה עוד שנה וחצי? ואיפה אהיה מחר? יש רק אמת אחת? אז של מי היא? מה הכי נכון? ומה לא? וגם השיר הזה נגמר.
29.1.2012
הגיגים. להסתכל מסביב ולזהות את הכאב בכל אחד. העצב החשוף שבמרחק נגיעה. לא לדרוך, לדלג מעליו. מעניין אם אפשר לראות את העצב שבי. בא לי לדבר עם מישהו. פתאום אין אף אחד מסביב.
2.10.2012
זיכרון ישן הוא כמו קיר דהוי. לא רואים בבירור את הצבע, אבל יודעים שהוא שם. אם ממש מתאמצים, אפשר להבחין בגוון שנעלם. ביקרת שם שוב? שכבת צבע חדשה תכסה את הקיר. בין טעויות המברשת ניתן להבחין שהיה פה פעם קיר דהוי. כששוב תגיע שכבת צבע חדשה, אז כבר לא יהיה זכר.
השתחררתי לפני שלושה חודשים, והוקל לי כי ידעתי שעכשיו יהיה מקום גם לעצמי.
יש סיטואציות בחיים שזורקות אותך אחורה וממלאות אותך בעצב, רק שחישוב הקיבולת לא בהכרח נכון, ואז זה מציף אותך בעוצמות שקשה להתמודד איתן. זה קרה לי לפני יומיים.
אחרי כמעט 14 שנים, חזרתי לבית שגדלתי בו בשנותיי הראשונות. ללילה אחד ישנתי בחדר שהיה שלי פעם. הכל נראה מוכר אבל קטן. בארון בחדר הילדים עדיין יש מדבקות צבעוניות-למחצה, זכר לילדות מאושרת. כאן היה עציץ. פה אימא עמדה והכינה שניצלים. שם סגרתי את הדלת על אחי הקטן במעשה שובבות.
כשהיא עמדה ליד החלון הזה וצחקה, היה לה מושג שזה ייגמר בקרוב? האם הייתה עושה את אותם הדברים כפי שהם?
מחנק עצום בגרון. עטופה בזכרונות שחגים סביבי בקצב מסחרר, כמו לכודה במערבולת. אי אפשר לצאת ממנה. עצבות נוראית שבלתי-אפשרי לשאת.
אימא, עברו 12 שנים ואני עדיין לא מסוגלת לתאר את חיי בלעדייך. אם רק היית פה..
ולמען השם, זה לא כל-כך הרבה לבקש.
