מכור למין?

מכור למין?

אני חושבת שהשתגעתי לחלוטין. מה עושים עכשיו? לאן פונים? איך עוצרים את זה? יש דרך להציל אותו מעצמו. אני קוראת עוד ועוד מידע מול המחשב והכל כל כך שחור. זו לא התמכרות אלא הפרעה. זו אבססיביות שאי אפשר לעצור. איך זה התחיל? מי יכול להציל את בעלי?

אנחנו ביחד 7 שנים. תמיד ידעתי שהוא גולש באתרי פורנו, זה מעולם לא הפריעה לי במיוחד. לא בדקתי את השיחות לנייד, לא עקבתי אחרי הטקסטים.
יש לנו 2 ילדות קטנות שאוהבות את אבא מאוד אבל אבא לא תמיד באמת איתן.

בתחילת השבוע הנייד שלי התקלקל וידעתי שיש לי חברה שמחכה לטקסט ממני אז פשוט לקחת את הטלפון שלו והתחלתי להקליד, לא חשבתי לשאול אותו. סתם פעולה בלי לחשוב ובדיוק נכנסה הודעה אליו. הודעה מבחורה ואני לחצתי על קבלה בלי לחשוב ונפתחה מולי תמונה עירום שלה.
בהיתי בה המומה והתחלתי להסתכל על שאר הטסקטים. מאות על גבי מאות של תמונות גם תמונות שהוא שלח של עצמו בכל מיני פוזות. תמונות עירום עם הזין ביד. שיחות לתוך הלילה כשאני חשבתי שהוא עובד.

הוא יצא מהמקלחת ואני עומדת מולו עם הנייד בייד עדין מנסה להבין מה בעצם אני רואה והוא ישר התחיל לבכות. אמר שהוא לא מצליח להפסיק והושיב אותי על הריצפה מולו.
הוא סיפר שזה ככה עוד מהצבא, הוא מכור לפורנו, הוא מכור למשחקי וירטואלים מיניים. אבל אנחנו כמעט ולא שוכבים כבר שנים, הוא תמיד אומר לי שזה מלחץ.. בעלי המאובזר להפליא לא מצליחה להעמיד את עצמו בשבילי. לפי התמונות הוא עומד לתפארת! הוא הסביר שהוא מכור לאוננות עם בחורות וירוטאליות.
לכמה נשים תמונה של בעלי? ועוד תמונות עם פנים! כמה נשים רואות אותי ברחוב ויודעות שבעלי מאונן ושולח תמונות של עצמו? הוא אומר שמעולם לא בגד, איך אני יודעת? מה עם העבודה שלו? מה עם הילדות? מה קורה פה ואיך זה קרה ואיך לכל הרוחות עד עכשיו לא ידעתי את זה? אני מרגישה משוגעת לחלוטין.
הוא בכה המון, הוא בקש שלא אזרוק אותו. הוא בקש שהעזור לו. אני בכיתי ומאז אני קוראת על זה. אתר ועוד אתר ועוד מאמר ועוד סיפור וכולם אותו דבר ובאף אחד מהם לא דובר על החלמה אמיתית. זו לא התמכרות אמיתית זו הפרעה? היא קשורה לכל מיני הפרעות אישיות אחרות? מה יש לבעלי?
איך בעלי היפה, החכם, הרגיש ה.. מכור למין?
איך מגרשים ממנו את השד?
מה נשאר בעצם? לפרק את המשפחה. אני מפחדת אפילו לחשוב על זה.
 

הילהל

New member
נשמע שזה מקרה לסקסולוג

אני קוראת אותך וליבי יוצא אליך, אבל אין לי תובנות
אני מעריכה שסקסולוג יידע לתת מענה וטיפול. שווה להתחיל לחפש אחד טוב ולהשקיע כמה שצריך בעניין
 

down under 1

New member
הי חסויה

אני קוראת אותך וליבי יוצא אליך.
לאחרונה גם אני נתקלתי בבחור כזה. אמנם הוא היה הגון איתי וספר לי די בהתחלה על המחלה שלו וההסטוריה שלו אבל במערכת הקצרצרה שהיתה ביננו כבר הרגשתי קצה קרחון של הבעיה והכאב שהיא גורמת.
אל תכעסי על עתמך ואל תאשימי את עצמך. הוא לא עושה את זה בגללך ולא גילית את זה עד עכשיו לא בגלל שמשהו לא בסדר בך. את אדם בוטח ומאמין שבנה זוגיות והוא עסוק כל כולו בלהסתיר את המחלה שלו ממך.

מצאתי הרבה מאוד מידע והבנה לתחום מהאתר הזה (באנגלית): http://marriedtoasexaddict.com/

מכל מה שקראתי הבנתי שאחוז די גבוהה יחסית של הגברים סובלים מזה 6%-8% ובערך 3% מהנשים.
לפי מה שאני מבינה לא נשאר לך אלא לקום וללכת כי הצלחה בטיפול היא סיכוי כמעט אפסי. הוא צריך להיות מוכן ללכת ליעוץ, ללכת לגמילה של 12 שלבים, לחיות תחת מיקרסוקופ את שארית חייו. לחיות ללא אינטרנט ללא טקסטים ללא יכולת ליצור קשר עם החולשה שלו. אחרת זה כמו לקחת אלכוהוליסט ולתת לו לחיות בתוך פאב. לקחת תרופות פסיכאטריות ולוותר על הדבר היחדי שמצליח להווסת את הקושי שלו עם העולם. אני אומרת לך שוב שזה כמעט בלתי אפשרי!

בעצם לא מדבור בהתמכרות אלא בסוג של הפרעה אובססיבית. זה עצוב נורא לדעת שחלק גדול כל כך מהאוכלוסיה סובל כל כך ואני מאמינה שהם סובלים אבל את צריכה קודם כל לחשוב על עצמך ועל הבנות שלך.

אני ממליצה לך מאוד לחפש לעצמך יועץ או יועצת טובים שמתעסקים ומבינים מאוד בתחום הזה כי זה תחום לא פשוט בכלל.

 

משוש30

New member
אני לא הייתי ממליצה כל כך בקלות לאף אחת

ללכת. מה גם שעם כל הכבוד החיים בזוגיות ואהבה קצת יותר מורכבים מזה. אפילו את כתבת בסוף לחפש יועץ. לא עוזבים בן זוג רק בגלל שיש לו בעיה בלי לנסות לטפל בה אפילו. לפחות זו דעתי. ואפילו באתר שקישרת היה, לפחות על פי הכותרת, סיפור הצלחה.
 

temp8

New member
וואו, איך נסחפת

אני במקומה ממש לא הייתי קמה והולכת. בטח לא בלי לנסות לטפל בדברים שהכי קשה לי לקבל (שמבחינתי זה שהוא שולח תמונות עירום שלו).
כתבת בעצמך שזו סוג של הפרעה אובססיבית, ואם זה כך - הרי שגם תרופות יכולות לעזור, לא?
 

down under 1

New member
הפרעה מול מחלה

מחלה זה משהו שאשר לרפא, הפרעה לא.
הפרעה היא חלק מהאישיות, חלק מהאדם שלא תלוי במחלה.
אפשר לתת להם תרופות שמורידות את רמת החרדה והמצוקה הנפשית כי הויסות וההקלה ממצבי מצוקה רגשיים אצלהם מגיע ממשחקי מין. אבל מה קורה כשסתם הם מאוד עייפים או משועממים לחריד?

אפשר לתת תרופה שמורידה את הדחף המיני אבל זה הפתרון? חיים לבת זוגתו ללא מין? אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא לא היתה מרוצה מאי התפקוד המיני שלו איתה...
אז לא לשכב עם בעלך ולנצח לבדוק באיזה אתרים הוא מסתובב, יש לו עוד פלאפון? עם מי הוא בקשר? איפה הוא התעקב אחרי העבודה? כל הזמן כל הזמן.. ומי יודע איזה מחלות הוא יכול להביא הביתה?
אלו חיים מטישים, מתסכלים, כואבים ומצתערת אבל אבל עם כל הכבוד לתא המשפחתי ולחיים בזוגיות, לא הכל מחיר, לא בכל מצב. לפעמים צריך להסתכל על המציאות בעיניים ולהגן על עצמך ממה שידוע מראש.
 

לבנה123

New member
רק בשביל לדייק - זה לא נכון.

אפשר לטפל בהפרעות אישיות. זה יותר קשה, אבל אפשר. יש פרוטוקולים גם להפרעות אישיות קשות. ומצליחים איתם.

ככה, יד ראשונה מפסיכולוגית
 

down under 1

New member
מזה לטפל?

משהו מחלים מזה או שאפשר ללמוד לנהל חלק מההתנהגויות בעזרת טיפול ותרופות?
 

לבנה123

New member
אפשר גם לנהל את זה, וגם להחלים מזה.

גם בעזרת טיפול וגם בעזרת תרופות.
כמובן שתלוי ותלוי ותלוי - במי המטופל, בפרוטוקול הטיפול, בגיל, במש ך הטיפול, אבל בטח שאפשר. האמת היא שרוב הקליניקה היא הפרעות אישיות.
 
מדהים מה שאת מספרת

הבן שלי עוד לא בן עשר.
מאובחן עם פגיעות נרקסיסטית חמורה והפרעה אנטיסוציאלית.
עברנו כבר 5 פסיכולוגים, בלי לספור פסיכיאטרים ומסגרות של טיפול קבוצתי.
גם הפסיכולוג האחרון, אומר שאין מה לעשות.
גם מחיפושים בסיפרות מקצועית, קראתי על שינויים נדירים והתנהגותיים בלבד.
אם יש לך סוד כלשהו שלא גיליתי עד כה, אשמח לדעת ממנו...
 
ההבחנה בין "מחלה" ל"הפרעה" פחות רלוונטית כיום

עד כי יש הגורסים שצריך לבטלה (כיום נמצאות על שני צירים נפרדים בDSM). בגסות ובהכללה, היסטורית החלוקה הייתה "מחלות" לפסיכיאטרים ו"הפרעות" לפסיכולוגים, כאשר, כביכול, מחלה היא בת טיפול, בעיקר תרופתי והפרעה היא דפוס אישיותי נוקשה המפריע תפקודית (כביכול נמצאת באמצע על הרצף שהיה קיים בעבר בDSM בין פסיכוזה ונוירוזה). לחלוקה הזו יש, כאמור, בסיס היסטורי וגם פוליטי (ובמיוחד בהקשר של "הפרעות" יש השפעה תרבותית ושונות תרבותית ניכרת), אבל החלוקה הזו נחשבת כיום למעט פחות רלוונטית, לפחות מן הבחינה הפרקטית לפיה גם בהפרעות רבות מטפלים באופן תרופתי, אם זה מתאים.לכן, מחד, יש הבדל בין OCD (הפרעה אובססיבית קומפולסיבית שהיא "מחלה") לבין OCPD (הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית, שהיא מבנה אישיות ולא "מחלה"), ההבדל הוא בעיקר בקיומם מול העדרם של הטקסים האובססיבים והקומפולסיות עצמן. מאידך, ניתן לראות בהפרעה סוג של "רקע" שהוא הארגון האישיותי ו"מעליו" עלולה לצמוח מחלה ולא יפתיע אם היא תהיה קשורה לרקע האישיותי.

מה שכן, לרוב, הפרעת האישיות היא אגו סינטונית, כלומר, האדם סבור ש"ככה צריך" ואילו המחלה היא אגו דיסטונית, כלומר, מפריעה לאדם עצמו (האדם החולה יבין שזה לא תקין לשטוף ידיים 7 פעמים אחרי שנגע בחפץ מסויים וירצה להפטר מן ההרגל, לעומתו, בעל הפרעת האישיות יחשוב שזה נכון והכרחי לשמור בקפדנות על הסדר, לכן, "כלל אצבע" הוא שהאדם החולה יפנה בעצמו לטיפול והאדם ה"מופרע" ישלח לטיפול על ידי בני ביתו (וישקיע זמן רב בלשכנע את המטפל שהוא בעצם צודק)).

לאחר כל זה, למה ההבחנה ביניהם פחות רלוונטית, לפחות לדעת חלק מאנשי המקצוע, כיום? כי מעשית בשני אנשים אלו יטפלו הן באמצעות טיפול תרופתי והן באמצעות שיחות וטיפול התנהגותי ואצל שניהם תוכל להיות הטבה משמעותית. ממילא, גם מ"מחלות" רבות לא ניתן להרפא. (למשל: סכיזופרניה: במקרה הטוב אפשר להגיע להפוגה, רמיסיה).

זה די על קצה המזלג ובגסות ואני מקווה שיצאתי מובנת.
 

down under 1

New member
בתור מי שחייה שזורים בבעלי הפרעות אישיות

הפרעת אישיות גבולית, הפרעת אישיות נרקסיסטית, הפרעת אישיות קפייתית אני כל כך לא מסכימה איתכן.

האבחנה מאוד רלוונטית כי הבעיה היא אופיו של האדם ולא מחלה שמתלבשת על אדם עם אופי אחר.
עוד לא נתקלתי בבעל הפרעה אחד שהבלי טיפול תרופתי היה בסדר וגם עם הטיפול התרופתי וההתנהגותי הם לא היו בסדר. לעולם.

יותר מזה, יש לי חברה טובה מאוד שנלחמת בשיניים לעזור לבן שלה שהוא רק בן 10 אבל אובחן כבעל אישיות נרקסיסטית. הוא מטופל ע"י פסיכולוג, פסיכאטרית ועכשיו גם מבאחן התנהגותי ואתן יודעת מה, הוא לא משתפר בכלל והאמא יודעת שהיא עובדת ונלחמת בתחנות רוח.

מהצד שלכן אולי נראה לכן שיש שיפור מהצד של מי שחיי עם בעלי הפרעות אני אומרת בפה מלא שאין.
 
נתחיל בתזכורת "גילוי נאות" על "הצד שלי"

איני מטפלת ולכן אין לי קליניקה (זה לא אומר שבעבר לא היו לי מטופלים, אבל זה באמת בעבר הרחוק). אני מלמדת את התחום, ברמת תואר ראשון, לא מטפלת.

אני דווקא די בטוחה שנתקלת בבעלי הפרעות אישיות שתפקדו היטב בלי תרופות, פשוט הם שייכים לזן השכיח יותר דווקא של בעלי הפרעות אישיות ברמת תפקוד גבוהה יותר. יש אנשים כאלו שלמרות ש"לפי הספר" יכלו להיות מאובחנים בקלות, לא יגיעו מעולם לטיפול ויסתדרו, מעשית, לא מאוד רע, למשל, על ידי התאמת סוג העיסוק שלהם לאישיותם. לעניין בעלי ההפרעות הקשות מאוד, יש צדק מסויים בדבריך. לפי שאתייחס לזה, אעיר שלתת אבחון של הפרעת אישיות בילדות לא מקובל לפי הDSM (או לפחות: מאוד מאוד שנוי במחלוקת ונחשב נדיר מאוד) למרות שבהחלט ניתן לראות קווים גבוליים נרקיסיסטים (למשל) כבר בילדות. עצם קיומו של מצב שכזה בגיל 10 אינו מהווה פרוגנוזה טובה בלשון המעטה ולכן תחושת "טחנות הרוח" מובנת מאוד
(קשה מאוד להביא נרקיסיסט לטיפול).

עכשיו לדעתי ככלל: נניח שאכן קיימת הפרעה בטווח הקשה מאוד, האם זו סיבה להרים ידיים? לא לנסות בכלל לטפל? לשלוח את האנשים הללו לאי בודד? אולי התשובה היא כן, אבל אני חושבת שלפחות מבחינה אתית זה לא אפשרי. יחד עם זה, וכפי שניתן להבין מתשובות אחרות שלי בשרשור, אני גם לא בעד להשלות את המטופל או משפחתו.

לסיכום, על הטווח של הפרעות האישיות יש מנעד רחב של רמות חומרה. מה שאת מתארת אכן קיים בקצה הקשה של המנעד הזה. בצד השני יש אנשים שיסתדרו מעשית גם בלי טיפול כלל (במיוחד אם התחתנו נכון
) ובאמצע ישנם בהחלט אנשים שיכולים להפיק מטיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים מסוגים שונים.
 
לפי מה שכתבת

סיכויי ההצלחה בהפרעה פחותים מאשר במחלה, לפי כלל האצבע בו החולה מבין ורוצה לטפל במחלתו והמופרע לא
אם אני מבינה טוב הרבה מההצלחה תלוי בשיתוף פעולה, ברצון, בנכונות לקבל שזה לא טוב ומפריע וכו'.
 

down under 1

New member
אני היתי רוצה לראות נתונים אובייקטיבים שיעידו

על שינוי אמיתי בבעלי הפרעות אישיות ברורות כמו נרקסיסטים, אישיות גבולית, פסיכופטים...

כל כך הרבה כתוב על איך הם עובדים על מטפלים ונותנים להם את האשליה של שיפור וטיפול בעוד המשפחה, הקולגות בעבודה שלהם, אנשים שמגיעים איתם במגע אמיתי יודעים וחווים את המציאות האמיתית.
 


בסוף יאשימו אותנו בקנוניה, בנסיון להשפעות לא מקצועיות וככה
לך לפחות יש תעודה שאת בברנז'ה...
 

down under 1

New member


הנסיון חיים שלי לא שייף לתעודה או לא. לצערי זה ככה מהצד 'על חשבון הבית'.
אני חייה את אשליית הטיפול שלהם כל חיי.
יש לי חברים בתחום הפסיכולגיה הקלינית והפסיכאטריה שמודים בפה מלא שאני צודקת. אין ולעולם לא יהיה שינוי אמיתי.

אני רוצה לראות את שתי הפסיכולוגיות (לא אומרת את זה בזילזול בכלל, אלא מכאב) לוקחות את אחד מבעלי הפרעות הנרקסיסטיות שלהן אליהן הביתה וחיות אין באמת.
 
למעלה