היו תקופות בהן הייתי מכורה
היום, במבט לאחור, ולפעמים גם במבט "תוך כדי" בתקופות קשות, אני מזהה את הכמיהה ל"מגע" (ולו אמצעי כל-כך ועם אנשים זרים). את הרצון לקבל תגובות (מחמאות, בעיקר, אבל לפעמים אפילו סתם "הכרה בקיום"). בלוג, במינון הנכון, יכול להיות כלי מאד חשוב בהתפתחות אישית. אני, יש לי נטייה לקחת דברים חיוביים כאלה וללכת אתם צעד אחד יותר מדי (לפעמים אולי יותר מצעד אחד). ואז הם הופכים להיות לא רק מכבידים בעצמם, אלא גם שואבים את האנרגיות שלי משאר הדברים בחיים, ונוצרת מערבולת לפיה אני עוד פחות מרוצה ממה שקורה בחיים (למשל כי אני לא מספיקה שם, כי אני תקועה בהישאבות) ועוד יותר כמהה למשהו הזה שאני מקבלת מההישאבות - ואני לא מדברת רק על בלוגים אלא גם על דברים אחרים (מזל שהגוף שלי חשוב לי מדי מכדי להזיק לו בסמים...). כיום, כשאני יודעת לזהות את העובדה הזו, אני מצליחה להיות יותר חכמה ולעצור את עצמי לפני שזה הופך להיות שלילי ומיותר. אגב... לדפוסי ההתמכרות - אלה לפיהם אנחנו מפרסמים הרבה או בודקים את הסטטיסטיקה יותר מדי פעמים ביום, אפשר להוסיף סימפטום נוסף - שאנחנו קוראים שוב ושוב את מה שאנחנו בעצמנו כתבנו. כשאחרים לא מגיבים מספיק, אנחנו מוצאים את עצמנו קוראים בעצמנו את מה שכתבנו, שוב ושוב. כשאנחנו מתחילים גם לתקן את מה שכתבנו, שעות אחרי ששלחנו אותו, אנחנו מאותתים (לנו, ולעולם...) שאנחנו מכורים כבדים מאד...
