DuLcE NeTa
New member
מכורה.
היי, אני נטע. אני כותבת כרגע מהכינוי הישן שלי, לא בא לי שאנשים יקראו את ההודעה הזו דרך העולם שלי או משהו. אני בת 17 עוד חודש, ואני מכירה את התכנית ששמתי לב שחלק מכם פועלים בה, 12 צעדים. מאז שאני זוכרת את עצמי שני ההורים שלי היו בתכנית. ואני מכירה המון מושגים, ויודעת את העקרון. לא מזמן התחלתי ללכת עם אמא שלי פה ושם לפגישות. אני מכורה לאוכל. כל החיים שלי. אני לא זוכרת את עצמי לא בעודף משקל. אני לא חושבת שבאמת היה מצב כזה שלא הייתי בעודף משקל. הנה משהו שכתבתי לפני שבוע בערך, ומתאר בדיוק את כל מה שאני מרגישה. את לא יכולה להפסיק אה? כמה שנים את כבר במאבקים? 10? 11? מאבקים נגד הטבע שלך, מאבקים נגד עצמך, מלחמות תוכיות, שלעיתים את מנצחת בהן, ולעיתים קרובות יותר לא. ואת כלכך רוצה לשים זין על הכל, להגיד לאמא, ולאבא, ולאחותך הגדולה שכלכך דואגת לך שיסתמו את הפה, ויתנו לך לחיות את החיים שלך, איך שבא לך, ולאכול כל מה שאת רק רוצה, ולהיות שמנה תמיד. אבל את לא רוצה, את יודעת שהבריאות שלך חשובה יותר מהכל, את יודעת שתרגישי פי 1000 יותר טוב עם האופי הטוב שלך כשתהיי יותר בריאה, פחות שמנה. ואת מתה לצרוח, להוציא הכל, להגיד לכולם שטוב לך ככה, טוב לך לבלוס 4 ואפילו 6 קוראסונים בבת אחת, אבל את יודעת שאחרי הבליסה הזו, את מרגישה כלכך רע. ועל כל ביס את מתחרטת, אבל לא יכולה להפסיק. את מכורה. ואת כלכך רוצה לסיים את זה במהירות, ולהפוך למה שאת תמיד אומרת שלא תהיי לעולם, למקיאה, כי להפסיק לאכול את לעולם לא תצליחי, לעולם. אבל אולי, להקיא יהיה לך קל. אבל את מפחדת, אין לך אומץ לדחוף את האצבע לפה ולגמור עניין. אין לך את הכוחות לעצור את עצמך בזמן, לפני שאת יורדת למכולת עם כסף שלקחת בלי רשות וקונה שטויות, לפני שאת מרגישה כלכך פרה עד שבא לך למות. לפני שאת אוכלת כשאת לבד בבית, כשאף אחד לא יודע, ולא רואה, ולפני שאת מעלימה ראיות. כאילו היית פושעת. את מכורה. את מכורה לאוכל, את מכורה להרגשה הזו, של בטן מלאה, מלאה מדי אפילו לפעמים. ואת לא יכולה להפסיק, אבל את יודעת שאת חייבת. ואת מנסה, וכולם מנסים לעזור, ואמא, ואבא, ואחותך, וזה לא נגמר פה. גם סבתא, וגם הדודות והדודים, כולם מנסים לשמור עליך מכל משמר, ואמא ואבא משקיעים כלכך הרבה כסף וכוחות בלעזור לך, ואת שמה זין, למרות שאת לא רוצה. זה לא את שמתנגדת, זו ההתמכרות שמדברת במקומך. ומה שאת הכי רוצה עכשיו- זה להיות יפה, ובריאה, ולהוציא ממך את ההתמכרות הזו שהורסת אותך מבפנים, ומבחוץ. את מסוגלת. אני יודעת שאת מסוגלת. את חייבת להשקיע את כל כולך. את פשוט חייבת. אין מנוס. ויהיה קשה, ואת תסבלי, ואת תבכי, ואת תרצי למות, אבל את תעשי את זה. אני מאמינה בך. מאמינה בי. ולגבי החלק האחרון, אני כבר לא כל כך מאמינה בעצמי. ניסיתי היום לעשות כפיפות בטן, לא הצלחתי. ניסיתי לא לאכול בערב, כי אכלתי מספיק אחרי ארוחת הצהריים, וכמובן שלא הצלחתי. אני לא רוצה לחיות ככה יותר. ולפעמים אני כבר לא רוצה לחיות.
היי, אני נטע. אני כותבת כרגע מהכינוי הישן שלי, לא בא לי שאנשים יקראו את ההודעה הזו דרך העולם שלי או משהו. אני בת 17 עוד חודש, ואני מכירה את התכנית ששמתי לב שחלק מכם פועלים בה, 12 צעדים. מאז שאני זוכרת את עצמי שני ההורים שלי היו בתכנית. ואני מכירה המון מושגים, ויודעת את העקרון. לא מזמן התחלתי ללכת עם אמא שלי פה ושם לפגישות. אני מכורה לאוכל. כל החיים שלי. אני לא זוכרת את עצמי לא בעודף משקל. אני לא חושבת שבאמת היה מצב כזה שלא הייתי בעודף משקל. הנה משהו שכתבתי לפני שבוע בערך, ומתאר בדיוק את כל מה שאני מרגישה. את לא יכולה להפסיק אה? כמה שנים את כבר במאבקים? 10? 11? מאבקים נגד הטבע שלך, מאבקים נגד עצמך, מלחמות תוכיות, שלעיתים את מנצחת בהן, ולעיתים קרובות יותר לא. ואת כלכך רוצה לשים זין על הכל, להגיד לאמא, ולאבא, ולאחותך הגדולה שכלכך דואגת לך שיסתמו את הפה, ויתנו לך לחיות את החיים שלך, איך שבא לך, ולאכול כל מה שאת רק רוצה, ולהיות שמנה תמיד. אבל את לא רוצה, את יודעת שהבריאות שלך חשובה יותר מהכל, את יודעת שתרגישי פי 1000 יותר טוב עם האופי הטוב שלך כשתהיי יותר בריאה, פחות שמנה. ואת מתה לצרוח, להוציא הכל, להגיד לכולם שטוב לך ככה, טוב לך לבלוס 4 ואפילו 6 קוראסונים בבת אחת, אבל את יודעת שאחרי הבליסה הזו, את מרגישה כלכך רע. ועל כל ביס את מתחרטת, אבל לא יכולה להפסיק. את מכורה. ואת כלכך רוצה לסיים את זה במהירות, ולהפוך למה שאת תמיד אומרת שלא תהיי לעולם, למקיאה, כי להפסיק לאכול את לעולם לא תצליחי, לעולם. אבל אולי, להקיא יהיה לך קל. אבל את מפחדת, אין לך אומץ לדחוף את האצבע לפה ולגמור עניין. אין לך את הכוחות לעצור את עצמך בזמן, לפני שאת יורדת למכולת עם כסף שלקחת בלי רשות וקונה שטויות, לפני שאת מרגישה כלכך פרה עד שבא לך למות. לפני שאת אוכלת כשאת לבד בבית, כשאף אחד לא יודע, ולא רואה, ולפני שאת מעלימה ראיות. כאילו היית פושעת. את מכורה. את מכורה לאוכל, את מכורה להרגשה הזו, של בטן מלאה, מלאה מדי אפילו לפעמים. ואת לא יכולה להפסיק, אבל את יודעת שאת חייבת. ואת מנסה, וכולם מנסים לעזור, ואמא, ואבא, ואחותך, וזה לא נגמר פה. גם סבתא, וגם הדודות והדודים, כולם מנסים לשמור עליך מכל משמר, ואמא ואבא משקיעים כלכך הרבה כסף וכוחות בלעזור לך, ואת שמה זין, למרות שאת לא רוצה. זה לא את שמתנגדת, זו ההתמכרות שמדברת במקומך. ומה שאת הכי רוצה עכשיו- זה להיות יפה, ובריאה, ולהוציא ממך את ההתמכרות הזו שהורסת אותך מבפנים, ומבחוץ. את מסוגלת. אני יודעת שאת מסוגלת. את חייבת להשקיע את כל כולך. את פשוט חייבת. אין מנוס. ויהיה קשה, ואת תסבלי, ואת תבכי, ואת תרצי למות, אבל את תעשי את זה. אני מאמינה בך. מאמינה בי. ולגבי החלק האחרון, אני כבר לא כל כך מאמינה בעצמי. ניסיתי היום לעשות כפיפות בטן, לא הצלחתי. ניסיתי לא לאכול בערב, כי אכלתי מספיק אחרי ארוחת הצהריים, וכמובן שלא הצלחתי. אני לא רוצה לחיות ככה יותר. ולפעמים אני כבר לא רוצה לחיות.
