מכורבלת
תמיד אחרי כאב גדול
אני הכי משתוקקת להתכרבל עירומה בכורסא.
רק בגרביים צמריות.
ולקרוא ספר.
כשאני מצליחה לקרוא יותר משלושה עמודים,
העיניים יבשות והנשימה סדורה,
אני יודעת שהתגברתי. שאפשר להמשיך הלאה והגיע זמן.
אבל איך תמיד, תמיד,
לאותו נבל יש את אותו כישרון -
להגיח, בדיוק אז,
ולפצוע
את כל מה שחשבתי שהגליד?!
לא הפעם. לא.
תמיד אחרי כאב גדול
אני הכי משתוקקת להתכרבל עירומה בכורסא.
רק בגרביים צמריות.
ולקרוא ספר.
כשאני מצליחה לקרוא יותר משלושה עמודים,
העיניים יבשות והנשימה סדורה,
אני יודעת שהתגברתי. שאפשר להמשיך הלאה והגיע זמן.
אבל איך תמיד, תמיד,
לאותו נבל יש את אותו כישרון -
להגיח, בדיוק אז,
ולפצוע
את כל מה שחשבתי שהגליד?!
לא הפעם. לא.
לא ניסיתי לרחם על עצמי, לא ניסיתי לומר שאני שה תמים או טלית שכולה תכלת. לא. אני יודעת שנהגתי בטיפשות ובפזיזות.