מי ש...
אומנם לא כתבתי פה הרבה זמן, ויש כבר מלא שמות חדשים, אבל עדיין, מדי פעם, אני מרגישה שאת הדברים שאני מרגישה אני יכולה לכתוב רק כאן, ואני מקווה שזה בסדר.... מי שאמר שהזמן עושה את שלו, ברור לי שלא היה לו מושג ירוק על מה הוא מדבר. מי שאמר שילד ממלא את החלל שהותירו ההורים בלב הילדים לא איבד את הוריו/לא היה קרוב להוריו שנפטרו. מי שחשב שאחרי 5.5 שנים או אחרי 3 שנים משהו מתעמעם בלב כל פעם שמגיע חג ממש לא מבין. מי שחשב שאני בסדר ביום האתמול, של הסדר, ממש טעה. התחלתי להתגעגע להורים שלי ממש כשהתחלנו להתכונן לצאת להוריו של יקירי, כפרה עליו, והלב שלי כמעט והתפוצץ מרוב געגוע. בתזמון נהדר, איך שסיימתי לשים את המסקרה התחילו ההתאפקויות לא לבכות. שחר, שאתמול חגג 3 חודשים, עבר את הסדר דיי רע, כאשר המשפחה של יקירי מתנפלת עליו, דוחפים את ראשיהם לתוך העגלה ומתחילים עם הדיבורים- פלא שהוא התחיל לבכות?? מרגע זה ואילך זה היה פשוט לא כיף, כולי עוצרת את עצמי לא להתפרץ על משפחת יקירי על ההתנהגות חסרת ההתחשבות אל הילד שלי, לא מרוע, הם אוהבים אותו אהבת נפש, אבל פשוט חוסר התחשבות. דוגמא נוספת- חמותי כל הזמן אמרה "הוא בכלל לא עייף, אני לא מבינה מה אתם רוצים!" הילד הסתובב על אבא שלו עם עיניים חצי סגורות וכאשר הן כבר היו פקוחות המבט היה של "אוף אני עייף, מה אתם רוצים מהחיים שלי עכשיו...." אבל לא, אם סבתא החליטה שהוא לא עייף, אז הוא לא עייף! פלא שהוא התחיל שוב לבכות ברגע שהיא התקרבה אליו? והיא? היא מיד אומרת "זה פינוק" או "הוא צריך להריח את אימא שלו". נו באמת. והיו עוד הרבה מאוד דוגמאות שכאלה. פלא שהערב הסתיים מוקדם יותר, כי אמרתי לבעלי שהילד שלנו דיי סובל, הוא פשוט בכה כל 15 דקות מהרגע שהגענו לסדר? פלא שיצאנו משם ואני כעסתי מאוד על ההתנהלות הזו של המשפחה? פלא שכל מה שרציתי זה את אימא שלי ואת אבא שלי? פלא שאני מעדיפה לכעוס על ההורים שלי מאשר על ההורים של בעלי? חזרנו הביתה עם המון מתח באויר, בעלי טיפל בתינוק ואני הלכתי לבכות. לאחר 3 סשנים של בכי, דיברנו על העניינים עם המשפחה, והיום כבר היה יותר טוב. אבל הבוקר הזה התחיל עם עוד בכי: על זה שההורים שלי מתו, על זה שהם לא מכירים את הילד שלי, *הילד שלי*, על זה שהם לא פה לעזור לי, על זה שהם עזבו אותי למרות שהבטיחו (בעיקר אימא שלי) שלא יעזבו אותי לעולם, על זה שחוץ מאח שלי לא ממש נשארה לי משפחה גרעינית ואני צריכה להקים אחת חדשה ללא השורשים שלי, על זה שהילד שלי לעולם לא יכיר את ההורים שלי- שהם כל כך שונים מההורים של בעלי, כל כך הביאו דברים אחרים ושונים.... על זה שלעולם לא אוכל את הכופתאות של אימא שלי יותר אלא אם כן אני אכין אותם והם תמיד יוצאים קשים, על זה שלעולם לא אוכל את המצה-בריי של אבא שלי ולי אין מושג איך להכין את זה כמו שהוא הכין,על זה שעוד חג עבר בלעדיהם וזה לא שזה חג אחד וזהו- זה עוד חג מיני רבים מאוד מאוד בלעדיהם, ודי, אני לא רוצה לעבור את זה יותר! אז כל אלה שאומרים את הדברים החכמים האלה, ובעיקר את המשפט "שלא תדעו עוד צער" אחרי מות אדם קרוב, ממש- אבל ממש- אין להם מושג על מה הם מדברים.
