My Final four
4. בייבי ג'י - כלא 6 (*גילוי נאות - הבחור חבר טוב, ויתכן שאני משוחד מעט) מהסגנון הקשוח והצעקני בתחילת הדרך (מי זוכר את "צועק כל היום" מהבריף-קייס של מומי לוי?) ודרך ליריקה לא מתוחכמת במיוחד ("כחול-לבן", "תמיד קדימה" וכו') הבחור עשה חתיכת התקדמות. אם הפלואו הייתה פעם נקודה חלשה שלו - הוא לא מתעקש על אותו הסגנון כמו רבים אחרים אלא מנסה לחדש כל הזמן. אם בליריקה - שממשיכה להשתפר ויכולה אפילו לרגש (נסו פעם להקשיב, בלי ציניות, לבית שפותח את "כל יום מחדש"). מספיק לשמוע את הקטע שהוא עשה - בטייק ראשון ויחיד - בשת"פ הדימיוני עם טימברלנד בתכנית של מומי לוי, כדי להבין שיש למה לצפות מהאלבום השלישי של כלא 6, ובעיקר ממנו. 3. קאשי אחד מהנעלמים הגדולים בהיפ-הופ. יצא לי לשמוע אותו בלייב מספר פעמים וללא ספק המרשימה ביותר הייתה עם אמסטפ - להקת הבית שלו. לבנאדם יש פלואו שמסתגל לכל ביט - החל מקצב מזרחי-יווני, דרך היפ-הופ הארדקורי ועד לרוק. נקווה שלפחות באלבום השני הוא ישפר את הסאונד ויאפשר לנו להתרשם יותר מהסקילז שלו גם בהקלטות. הייתה לי התלבטות קשה בין שני המקומות הראשונים, אבל בסוף החלטתי להשאר נאמן. 2. סאבלימינל תגידו מה שתרצו, התמסחר, מכר את נשמתו לשטן, מעתיק מכל אמן שרק תרצו בחו"ל, ימני, פאשיסט, רדוד, הולך עם חברות מסחריות, קרלו, "אני אמיתי", "אתה חזק" ושאר קלישאות. בכל פעם שהבנאדם מחליט להרוג על טראק - והוא לא עושה את זה מספיק מאז "האור והצל" - הוא פשוט משאיר אבק לכל אחד אחר על הביט. הבלחות ממנו כמו "פרופורציה" ולפני זה "לנצח" ו"ריספקט" רק מזכירות עד כמה הבחור הזה מוכשר בתור אמ.סי ושיזדיין כל השאר 1. נימי פוטנציאל לא ממומש. אחראי לטעמי לשניים מעשרת, אולי חמשת, הבתים הכי טובים בהיפ-הופ הישראלי אי פעם (תהודת זהות ומגיע מלמטה). אחראי לפריצה האמיתית של שב"ק למיינסטרים (ויסלח לי מוקי). בנאדם שמפרק הרכבים על ימין ועל שמאל וכנראה אגו-מניאק לא קטן, אבל לפחות בינתיים הוא האמ.סי הכי טוב שהיה לארץ הזו.