ביהדות, עניין הביצים והאבלות לא תלוי בסמיכות לחג זה או אחר
אבלים, בשובם לביתם אחרי ההלוויה של בן משפחתם, מקבלים ביצה קשה טבולה באפר.
ולגבי החג, בכל עדה היתה דרך לצבוע ביצים, אצל אשכנזים עם קליפות בצל או סלק ואצל יוצאי המזרח עם קפה שחור, תה.
בקיצור, המנהג הוא כפי שהוסבר ובדרך כלל זוכרת שרק ילדים נהנו מזה.
אבל הנה קטע המנהגים מתוך הויקיפדיה, כי יש עוד כמה מעניינים:
חופשה, יציאה לטבע וחץ וקשת
ל"ג בעומר קלט מנהגים, כמו יציאה לטבע וחץ וקשת, מחגיגות ה-1 במאי (המאיאלס) או מליל ולפורגה, מנהגים כפריים אירופאיים בימי הביניים, שהיו קשורים במלחמה במזיקים בעונת הקציר. מנהגים אלו, בחודש מאי, כללו אירועי ספורט וקליעה בקשת.
בסוף המאה ה-14 המנהג לצאת לטבע ולערוך משחקי ספורט כבר היה קיים ומסורתי. המהרי"ל קבע כי זהו יום שמחה, ומסיבת סיום מסכת לימודים, ותלמידי החדר ומלמדיו היו יוצאים בצוותא לטבע. מנהג מרכזי היה אימוני חץ וקשת. מנהג זה הוסבר בציטוט מקינת דוד "ללמד בני יהודה קשת", שפורש בהקשר של מלחמות בר כוכבא או בהקשר של מלחמות ביצר הרע. הגרסה הקבלית מייחסת את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב"י לא הייתה קשת בענן, שהיא סימן קללה, וצדיקותו הבטיחה בעצמה את שלום העולם. מיתוס בר כוכבא כמנהיג ולוחם יהודי, שהצדיק את המנהגים הכמו-צבאיים, החל להתפתח מעט לפני גירוש ספרד, כמענה לטענות הנוצרים על חולשת העם היהודי.
מנהגים נוספים הם עריכת משתה, שעשועים, ומשלוחי מנות לבני שישים באותה השנה,
אכילת ביצים צבועות (בנימוק שביצה היא סימן לאבלות, וביצה צבועה היא סמל להפסקתה),
ומנהג לפיו המלמד היה נותן לתלמידים ממתקים ושתייה על חשבונו
