רפרפתי פה על מרבית התגובות
וקראתי בעניין על הוויכוח האם דיאטה היא מועד לכישלון, האם בעיות משקל נובעות ממקום נפשי וכו'.. והייתי שמחה להביע את דעתי. אני מסכימה ברמה העקרונית שאין להתחמק מהעניין שירידה במשקל היא אפשרית, דיאטות הן לא שקריות, ואם תרד במשקל אז תרד במשקל. כמו שנאמר בתגובות שלפניי- משוואה פשוטה של קלוריות יוצאות מול קלוריות נכנסות. הבעיה היא הקושי לשמור על המצב הזה, ואני חושבת שלהגיד שהכל רק עניין של החלטה וכוח רצון זה קצת התחמקות מעומקו של עניין. זה נכון ברמה השטחית, ונכון כסלוגן, אבל במבחן המציאות הדברים האלו נובעים מדברים עמוקים ומושרשים בנפש האדם כמו עישון סגריות או התמכרות לאלכוהול- רק שאוכל הוא בעייתי יותר, כי האדם זקוק לו ברמה היום יומית והוא אינו מסוגל לשבור את ההרגל ולהעלים אותו מחייו כמו להפסיק לעשן. כל דבר שאנו עושים לגוף שלנו שהוא אינו זקוק לו, כמו לתת לו יותר מזון ממה שהוא צריך- נובע ממקומות נפשיים בלבד. וההסבר לכך הוא מאוד הגיוני- אם הגוף היה פועל מתוך הצורך הפיזי שלו בלבד, ללא כל השפעה רגשית או שכלית, הוא היה ניזון מכמות הקלוריות שנדרשת לו בשביל לתפקד בצורה מקסימלית ובריאה, וזהו. בלי נישנושים כי "בא משהו מתוק" או כי "אין לי מצב רוח". אני יכולה להעיד על עצמי, כאחת נאבקת במשקל כל חייה, שברגע שהבנתי באמת מאיפה אכילת היתר מגיעה, והבנתי זאת בגיל דיי מאוחר, הפסקתי בבת אחת את מלחמת הדיאטות של "לרדת עשרה קילו ולעלות 20" והתחלתי לעבוד על עצמי איפה שזה באמת חשוב- להבין מדוע אני עושה את זה לעצמי ולגוף שלי, מדוע אני דוחפת דברים לפה, גם כשהבטן לא מקרקרת. התשובה הפשוטה היא- כי אני אוהבת לאכול.. אבל למה אני אוהבת לאכול? ברגע שהצלחתי במאמץ גדול יותר מכל דיאטה לחשוף את המקומות האלו, להבין את החללים הפתוחים שדורשים את "המילוי" הזה שעשיתי באמצעות האכילה..לחשוף פצעים עמוקים של הנפש ולעבוד על המקומות שהייתי מעדיפה לשכוח מקיומם.. מהמקום הזה השתנתה התפיסה שלי על האוכל. לא ניסיתי לשנות את התפיסה הזאת, זה קרה תוך כדי התהליך כמעט בלי ששמתי לב. הסיבה שדיאטות לא עובדות היא שמטפלים בסימפטום ולא בבעיה, בדיוק כמו שיכאב לך הראש ותיקח אקומול- למשך כמה שעות נראה שזה עוזר, ואז אתה חוזר לאותה הנקודה, כי לא באמת שינית שום דבר אמיתי. אני יכולה העיד על עצמי שברגע שהצלחתי להתחבר למקומות האמיתיים האלו, הכואבים האלו ולהתמודד איתם, אני כבר רואה שינוי קיצוני בחיים שלי. איבדתי את הצורך לבלוס. אני עדיין מלאה, ואני עדיין אוהבת לאכול, אבל לא עליתי במשקל כבר 3 שנים ואני יורדת לאט לאט בלי לנסות בכלל, שבעיני זה הישג עצום בתור אחת שעלתה כחמש קילו בשנה באופן קבוע לא משנה כמה דיאטות הייתי עושה ולא כי אני מחזיקה את עצמי בכוח ומשננת מנטרה של רזון, זה בא ממקום אחר ואמיתי וזה תהליך ארוך ודרך ארוכה עוד לפני, אבל אני לא במאבק יותר, ובמלחמה עם עצמי ועם הרצונות שלי, ואני יודעת שזאת הדרך הנכונה ואני לא אסטה ממנה. בשורה התחתונה, לדעתי להפנות אצבע מאשימה לשמנים ולהגיד להם שזה רק עניין של החלטה וזהו זה לא הוגן, כי הדברים יותר מורכבים מזה, דברים כאלו מגיעים ממקומות שצריך לעבוד עליהם.