מי יתיש את מי ?

מי יתיש את מי ?

יש לי ילד בן שנתיים וחצי מקסים, חכם ו... שתלטן. זהו בני השני, אני למדתי חינוך והייתי בטוחה ש"לי זה לא יקרה" . אבל... במשך שבועיים ואף יותר הוא "מחנך " אותי. לפני השינה הוא רוצה לראות שאני יושבת לידו, לא דיסק, לא ספר , זה יכול להיות גם אבל עד שהמלך שלי לא ישן אני לא יכולה להזיז את רגליי מחזית מיטתו. אך יש המשך. בלילה הוא מתעורר כולו סהרורי ואחרי קבלת המוצץ הוא מזדקף ועומד על המשך החינוך - אמא לשבת פה על הספה! לא עוזר אמא הולכת למיטה וכל אחד במיטה שלו. לא עוזר לעמוד בכניסה לחדר, הילד עד שלא מתיישבים על ידו לא עוצם עין ואף עומד במיטה וצועק. אולי לכם יש פתרון יצירתי עבורי ? כן, בתשובה לנושא הודעתי - אני מובסת אני המותשת...
 

rama69

New member
היצירתיות שלנו היתה

לתת לילד לבכות כ-שבוע, ביום הראשון יותר משעה, ביום השני שעה ובכל יום זה פחת עד שהוא הבין שיש גבולות, הילד שלך מאוד פיקח והוא בודרק כעט את הגבולות שיש בבית עד מתי ניתן למתוח את החוט, היום זה בשינה והוא מנצח מחר זה במשהו אחר, אני חכמה לאחר מעשה, הוא בכה ואני בכיתי יחד איתו אבל היום הילד המקסים שלי יודע שיש גבולות, וגבולות אלה נותנים לו ביטחון שיש שני הורים שאיכפת להם ממנו אוהבים אותו מאוד. דרך אגב, להשאיר אותו לבכות היה בהמלצת רופא, בהצלחה.
 

אפרתש

New member
ואריציה על נושא

שיבכה, אבל כשאת בחדר. כלומר - לא ישר ללכת מקיצוניות לקיצוניות. כשאנחנו עברנו תקופה כזאת, לא ישבתי לידה, אבל הייתי בסביבה. כאילו במקרה. למשל - קיפלתי כביסה בחדר שלה. מפעם לפעם יצאתי (לסדר הכביסה בארונות בחדרים אחרים). ככה שהקפדתי ש מצד אחד "עכשו את במיטה, ולי יש דברים אחרים שאני צריכה לעשות עכשו", ומצד שני - "אני כאן בסביבה, את לא לבד". בהתחלה היא קצת בכתה (כרבע שעה). זה עבר. נורא בהצלחה, זה בטח מאד מאד מתיש, פיסית ונפשית.
 

נעה גל

New member
איזה מזל שרופאים הם לא אנשי חינוך!

מצטערת. אבל הגבול היחידי שילדים מבינים במצב כזה (כמו שאת תיארת rama) הוא שיש גבול לסבלנות של ההורים (ואני משערת שזה לא המסר שתיכננת להעביר). ילד שבוכה יותר משעה ולא ניגשים אליו, מפסיק לבכות כשהוא מבין שאין מי שיגש אליו. ילד כזה מפסיק לבכות כי הוא התייאש. הוא הבין:" אני צריך את אבא ואמא אבל הם לא נמצאים עבורי. אני לבד." אני חושבת שיש יותר מדרך אחת לטפל במצבים כאלה ואף אחת מהן לא כוללת השארת הילד לבכות. בעיני, זו שיטה אכזרית (ולא בגלל הבכי עצמו אלא, בגלל שילד בוכה זה ילד שלא טוב לו, וכשלא ניגשים לילד בזמן כזה המסר בעיני, הוא לא רצוי (בלשון המעטה)). והעובדה ששיטה מסוימת עובדת היא לא הוכחה לכך שזו שיטה טובה. נכון, דרכים אחרות זה יותר קשה. זה דורש מההורים יותר מאמצים לזמן ארוך יותר. נכון, השיטות האחרות פחות נוחות. אז מה? ולנירה שלו - את מדברת כאן על סיטואציה של שבועיים בלבד. האם לא יתכן שישנה בעיה במקום אחר (נגיד, משהו בגן או אבא במילואים או לא יודעת מה...) שבאה לידי ביטוי בכך שהוא צריך אותך לידו? אם הילד עד עכשיו הלך לישון בלי בעיות ולא התעורר בלילות, למה לא לתת לו את הקרדיט שיש לו סיבה מספיק טובה בגללה הוא צריך אותך, וברגע שזו תיפתר והוא יקבל את כל התמיכה הנדרשת ממך - הוא יחזור למסלול רגיל?
 

לאה_מ

New member
גם לי נשמע שמדובר במשהו זמני

שלא כדאי לפתוח בגללו בעימות. גם אני לא חושבת שזה בסדר לתת לילד לבכות עד שהוא נרדם. נשמע לי נורא להפסיק לבכות מרוב ייאוש. הצעתי בעמוד הזה את שיטת חמש הדקות ההפוכה להרדמה - תראי את ההודעה הזאת שלי - אולי זה מדבר אליך יותר?
 

vered4

New member
זו תקופה והיא תעבור

תנסי להסתכל על המצב בתור משהו מצחיק. אותי לפחות זה מאוד הצחיק. בלילה לפעמים נשארתי לישון איתו במיטה שלו, אבל לא ממש באופן קבוע. כשהוא היה מדבר אלי ואל האחים שלו ככה (במשך היום), אז היינו אומרים לו שאחנו לא מסכימים שידבר אלינו ככה. גם היום עדיין הוא אומר מי יכול לשבת לידו ומי לא. אז כשהוא עייף, אני לא מתווכחת איתו וכשהוא לא עייף, אני עושה מה שמתאים והגיוני. בסוף הוא לומד שלא הכל יכול "ללכת" לפי רצונו. ולפעמים חלק מהענין, זה גם לתת לו לבכות אם הוא לא מוכן להקשיב. גם מזה הוא לומד שיש דרך לדבר אלינו ויש דרך שאנחנו לא מוכנים לספוג. אבל, הכל בהומור -הוא בסך הכל ילד קטן שמנסה לגדול. אז לא צריך להרגיש מאוימים על ידו, או לקחת יותר מדי ברצינות את הניסיונות שלו לנהל.
 
למעלה