מי יכול לשקר לך?
אתמול אמרה לי מישהי
לגבי מורה רוחנית בכירה
ששנינו מכירים:
"היא מסוכנת!"
השבתי לה: "לא היא מסוכנת.
מסוכנת הגישה בתוכנו
המציבה אדם חיצוני מעלינו
כאילו מישהו אחר יכול לדעת טוב יותר מאיתנו - לגבי עצמנו".
לא אחת נתקלתי בתופעות של תלמידים המאוכזבים מהמורה ה"מואר" שלהם.
בדרך כלל זה מלוּוה בפרשיות כאלה או אחרות ש"יוצאות אל האור".
במקרים כאלה קיימת לעתים אכזבה בסגנון "הוא שיקר לנו שהוא מואר!!"
הבעיה בשקרים שאדם מספר לעצמו היא שהוא מאמין להם ואז - מי משקר?
בכל אותם מקרים בהם נפגשתי עם תלמידים במצב כזה
השתדלתי להפנות את תשומת לבם אל העובדה
שהמורה "המואר" שלהם איננו אשם בכך שחשב שהוא "מואר" (הוא באמת חשב...)
וגם הם לא - היתה זו בורות שלהם ושלו. אנושית. אמיתית. אולי אפילו מלאה בכוונות טובות.
לעתים נוח לנו לייחס לאחרים
יותר בחירה והבנה
מכפי שיש ברשותם באמת.
זה פשוט נוח, לא?
נניח שאדם בא ואומר "אני מואר!"
מאיפה לעזאזל הוא יודע את זה? ומה זה בכלל "מואר"? אדם נטול בעיות הנמצא "מעלינו"?
רובנו נתונים בשינה כה עמוקה ויסודית עד כי איננו יכולים להעלות על דעתנו מהו באמת "מואר".
אף אדם איננו יכול לקחת אחריות על עצמנו, מלבדנו... נכון?
דברים גדולים יכולים להגיע גם דרך אנשים "דפוקים".
קיימת אצלנו נטיה, במידה ונתקלנו במשהו "גדול", לייחס גדולה זו לאדם שאצלו נתקלנו בזה.
באם אנחנו בוחרים להשתמש בעזרתו של אדם אחר, בין אם הוא קורה לעצמו "מואר" ובין אם הוא קורא לעצמו "טוסטר",
זה ענייננו שלנו ואחריותנו שלנו... נכון?
להבין את זה
יכול להיות מאד משחרר
גם אותנו
וגם את האנשים בהם אנחנו נעזרים.
עכשיו, איך אתה יכול לדעת שקראת את מה שאני כתבתי?
הרי חלקתי איתך משהו מתוכי, לא?
איך אתה יכול לדעת שהבנת אותי?
בסופו של דבר, נדמה לי שזה די פשוט: שים לב לרגשותיך.
אני (האדם שכתב את זה) ניסיתי לשתף אותך בהקלה, שחרור, הבנה וחופש פנימי חיצוני, שאותם חוויתי ושאותם אני מוסיף לחוות.
אם אתה מרגיש אותם, כנראה הבנת אותי... אחרת, יכול להיות שקראת משהו אחר, המדבר אליך יותר, מתוך חוויותיך שלך.
כעס, לדוגמה? אני יודע שהרבה מאיתנו חוו דברים לא נעימים כשניסו להיעזר באחרים או לעזור לאחרים...
אז אפשר שחוויות אלה מציפות אותנו בעוצמתן כאשר מישהו כותב משהו שמזכיר לנו אותן, כך שאיננו פנויים להקשיב לו ולהתוודע לחווייתו-שלו.
חוץ מזה, אם חווייתו שונה מאד מחווייתנו, איך נוכל לדמיין אותה, אפילו?
אתמול אמרה לי מישהי
לגבי מורה רוחנית בכירה
ששנינו מכירים:
"היא מסוכנת!"
השבתי לה: "לא היא מסוכנת.
מסוכנת הגישה בתוכנו
המציבה אדם חיצוני מעלינו
כאילו מישהו אחר יכול לדעת טוב יותר מאיתנו - לגבי עצמנו".
לא אחת נתקלתי בתופעות של תלמידים המאוכזבים מהמורה ה"מואר" שלהם.
בדרך כלל זה מלוּוה בפרשיות כאלה או אחרות ש"יוצאות אל האור".
במקרים כאלה קיימת לעתים אכזבה בסגנון "הוא שיקר לנו שהוא מואר!!"
הבעיה בשקרים שאדם מספר לעצמו היא שהוא מאמין להם ואז - מי משקר?
בכל אותם מקרים בהם נפגשתי עם תלמידים במצב כזה
השתדלתי להפנות את תשומת לבם אל העובדה
שהמורה "המואר" שלהם איננו אשם בכך שחשב שהוא "מואר" (הוא באמת חשב...)
וגם הם לא - היתה זו בורות שלהם ושלו. אנושית. אמיתית. אולי אפילו מלאה בכוונות טובות.
לעתים נוח לנו לייחס לאחרים
יותר בחירה והבנה
מכפי שיש ברשותם באמת.
זה פשוט נוח, לא?
נניח שאדם בא ואומר "אני מואר!"
מאיפה לעזאזל הוא יודע את זה? ומה זה בכלל "מואר"? אדם נטול בעיות הנמצא "מעלינו"?
רובנו נתונים בשינה כה עמוקה ויסודית עד כי איננו יכולים להעלות על דעתנו מהו באמת "מואר".
אף אדם איננו יכול לקחת אחריות על עצמנו, מלבדנו... נכון?
דברים גדולים יכולים להגיע גם דרך אנשים "דפוקים".
קיימת אצלנו נטיה, במידה ונתקלנו במשהו "גדול", לייחס גדולה זו לאדם שאצלו נתקלנו בזה.
באם אנחנו בוחרים להשתמש בעזרתו של אדם אחר, בין אם הוא קורה לעצמו "מואר" ובין אם הוא קורא לעצמו "טוסטר",
זה ענייננו שלנו ואחריותנו שלנו... נכון?
להבין את זה
יכול להיות מאד משחרר
גם אותנו
וגם את האנשים בהם אנחנו נעזרים.
עכשיו, איך אתה יכול לדעת שקראת את מה שאני כתבתי?
הרי חלקתי איתך משהו מתוכי, לא?
איך אתה יכול לדעת שהבנת אותי?
בסופו של דבר, נדמה לי שזה די פשוט: שים לב לרגשותיך.
אני (האדם שכתב את זה) ניסיתי לשתף אותך בהקלה, שחרור, הבנה וחופש פנימי חיצוני, שאותם חוויתי ושאותם אני מוסיף לחוות.
אם אתה מרגיש אותם, כנראה הבנת אותי... אחרת, יכול להיות שקראת משהו אחר, המדבר אליך יותר, מתוך חוויותיך שלך.
כעס, לדוגמה? אני יודע שהרבה מאיתנו חוו דברים לא נעימים כשניסו להיעזר באחרים או לעזור לאחרים...
אז אפשר שחוויות אלה מציפות אותנו בעוצמתן כאשר מישהו כותב משהו שמזכיר לנו אותן, כך שאיננו פנויים להקשיב לו ולהתוודע לחווייתו-שלו.
חוץ מזה, אם חווייתו שונה מאד מחווייתנו, איך נוכל לדמיין אותה, אפילו?
