תמיד מקפחים ת'ברסלבר'ים....
בעזי"ת כתבתי את זה בהתחלה כמכתב פרטי למישהו. אחרי זה אמרתי "קצת נפיץ רבנו", אז פרסמתי בחוזרים בתשובה. עכשיו נזכרתי באנ"ש! תמיד מקפחים ת'ברסלבר'ים: כדי לתקן מעלינו את הגאוה... ואם כבר אנ"ש: הספרדים קמים כל אלול לסליחות, והאשכנזים ישנים חזק... אבל כשמגיע ראש השנה, האשכנזים ב
קלויז, משלמים בריבית דריבית: תפילת שחרית, משש וחצי, עדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד, ארבע בצהרים.
! - ראיתי אפילו רבנים שישנו שם
.
אומן.... כשהייתי באומן, ראיתי שלט על מלון דירות (המיועד אך ורק לבאים אל רבי נחמן, ולא לאוכלוסיה המקומית), בשלט הייתה הזמנה לקנות בית דירה ב"עיר הגעגועים". לא כל כך הבנתי מה ענין געגועים, ואומן. אומן זו עיירה אוקראינית, שנמצאת באמצע ארץ ארורה. האוקראינים בזמן השואה, היו יותר אכזריים ליהודים, מאשר הנאצים בעצמם. שמעתי על זקנה מקומית שמספרת, על איך שהיו קורעים תינוקות לשניים באמצע הרחוב. לא תמצא באומן, פנים מקומיות עדינות, או בעלות אצילות. גם אלה שחטובים בתוויהם, מלאים מגושמות קפואה של חוסר רגש ואכפתיות. אומן זה בדיוק המקום שבו אפשר למות ברעב ברחוב, ולאף אחד לא יהיה אכפת. הרגשתי את הטומאה של האדמה. הרגשתי את לבבות האבן של בני הארץ הזו. מין מועקה מתמשכת. והלכתי ברחוב, ראשי כפוף ארצה (זה 16 חודשים, שאני נמנע מלהביט בנשים, ואם אני עושה זאת במאה שערים, כל שכן שאעשה זאת באמצע ארץ הטומאה). הלכתי מהציון של רבי נחמן אל הדירה ששכרנו החבר'ה, ופסוקי תהלים מתרוננים בשפתי. זה לא נדיר לראות אותי הולך ברחוב ומדבר בשקט עם א-לקים או אומר ושר פרקי תהלים, כאילו אין אנשים בעולם. אבל שם זה היה שונה. הרגשתי כזו תחושה של עצמה, של התעלות. הרגשתי שבירושלים לומר "א-לקי ישראל מלך", זה שכיח: אפילו החילונים לא כופרים באמת בא-לקים, אלא או רואים אותו בפרשנות אישית, או שסתם לא מעמיקים חשוב בנושא ומדחיקים, וכדו'. לא פגשתי ישראלי שאדיש לחלוטין לכותל המערבי, אפשר לאהוב ואפשר לשנוא- וזה בעצם אותו דבר. אבל באוקראינה הארורה, כשאני אומר "צמאה נפשי לא-לקים לא-ל חי", זה עושה רושם גדול. כמו ההבדל שבין להניף את הדגל הכחול לבן במשכן הכנסת ובין להניף אותו על מפקדת החיזבאללה. הציון של רבי נחמן בנוי על קבר אחים המוני של יהודים. 30000 יהודים נרצחו ונשחטו במיתות משונות, וכל זאת משום שסרבו לכפור בא-לקים ולהמיר את דתם. והנה מאות שנים לאחר מכן, עם ישראל חי וקיים, הרבה אחרי שזכרו של אותו רב טבחים ארור שניצח על השחיטה נשכח מלב. הולך לו יהודי באותו רחוב שהדהדו בו זעקות "שמע ישראל", ומראה שלא לשוא היתה מסירות נפשם, שנצח ישראל מנצח. ובאותה הליכה הבנתי משהו. כשנופל מגדל קוביות, הנדבכים העליונים מתפזרים הכי רחוק. היה עץ של אור, והעץ נכרת, וניצוצות התפזרו לכל עבר. הניצוצות שנפלו כאן, קרוב, הם של הענפים הנמוכים. כאן, כשאני עושה עבודה רוחנית, האור שאני בונה ומחזיר לשורשו, הוא אור נמוך יחסית. אבל שם בארץ הטומאה, אור רוחני שנאסף, הגיע מהצמרת הגבוהה. וזו הרגשת העצמה שהרגשתי. מסופר בתנ"ך שמשה רבנו נקבר מול בית פעור. פעור הייתה עבודת אלילים שפולחנה היה עשיית צרכים. פעור הייתה מרכז של ניאוף, מרכז רוחני של צאצאי בת ששכבה עם אביה ועוד קראה לבן שהביאה ממנו, על שמו: "מואב"- מאב. למה משה רבנו, מנהיגה האלמותי של האומה העברית, זה שניצח על מאורע שלא היה כמוהו: בקיעת ים לשניים ובאמצע אדמה יבשה, זה שעלה למרום ופניו זרחו כחמה, זה שא-לקים לבדו טיפל בקבורתו, למה הוא נקבר שם, ומה התורה רוצה לספר בזה? ולמה רבי נחמן בחר להיטמן בארץ הטומאה והמוות (הוא עלה ביסורים גדולים מאוד לארץ ישראל, ובתורתו יש מקום מהותי ועיקרי לארץ ישראל), במעצמת שיווק יצאניות מאז ומעולם? (מישהו מכיר את המושג "הפנקס הצהוב"?). התשובה היא, כי דוקא האדם העליון במעלה, הוא זה שיכול לראות את הלבן בעיני האויב, ולנצח. בערב ראש השנה, באמצע מפקדת האויב, ניצח רבי נחמן מברסלב על קהל אלפי חסידים ועמישראלים, שבאו ונשמעו להוראתו שמי הולך בדרכו יקפיד מאוד להיות אצלו על ראש השנה, על מעמד של "תיקון כללי" המוני, ובסופו שאגה שפילחה את כל הרקיעים: "שמע ישראל ה' א-לקנו ה' אחד. ה' הוא הא-לקים ה' הוא הא-לקים." באמצע הארץ הכי טמאה בעולם, המלכנו את מלך מלכי המלכים. כשחזרתי לארץ, הרגשתי הקלה גדולה. אדמת קודש. לא סתם השתטחו ארצה יהודים ונישקו את עפרה. שיצחקו עליי כל העולם, לא אכפת לי. ממש מרגישים אנרגיה מהאדמה. כאילו מרחפים באויר. זכות נכנסת אל תוך הנפש. כמו הפנים העדינות-אציליות של אדם קדוש. אתמול רקדתי לבד, פתאם, "אשרינו אשרינו אשרינו שאנחנו בארץ ישראל". הבנתי בדרך לירושלים, איך נגני בית המקדש, בני לוי, עקרו את אגודלי ידיהם, בנגיסה איומה של שברון לב. איזה בכי נוראי היה "אם אשכחך ירושלים". איך קפצו עשרות אלפי פרחי כהונה, אל להבות בית המקדש הנשרף. החורבן הרוחני היה לעין ערוך המהחורבן הגשמי. אמרתי שם באומן לריבונו של עולם, שבשביל היהודים שהיו כל כך הרבה שנים בארצות הארורות והנוראות ההן, שיגאל אותנו ברחמים: למרות שהייתי מעדיף להתאבד, אבל בכל אופן, מסתבר שלא הייתי שורד כיהודי 2000 שנה, בארץ הטמאה ההיא. כאן צריך כל כך עקשנות וגבורה, מה על שם?! הם שרדו, גם כששרפו אותם. אחד הדברים שאומרים על הצדיק, על רבי נחמן מברסלב, זה שכל האבדות שלנו נמצאות אצלו. אם נצייר את האדם ככדור אור, נוכל להוסיף לתמונה, שבכל השבילים שבו כדור האור פוסע והולך, מתפזרים ניצוצות של אור. כל מה שנאבד לנו שם בשבילי החיים. מה שנאבד לנו ברגע הלידה. כשחזרתי לירושלים, פתאם הרגשתי התחזקות עצומה. באומן הייתי מבולבל מידי, ולא שמתי לב כנראה. אני מרגיש כאילו פתחתי דף חדש בחיים. עשיתי הרבה טעויות נוראות בחיים שלי. למדתי על הבשר, מה שאנשים לא לומדים בתיאוריה. ועכשיו זהו, הכל מאחורי, הכל לא נוגע לי פתאם. בעצם בכלל לא פתאם. זו לא הפעם הראשונה שאני מתמודד עם הנושא. בדרך המיסטית ההיא, שהייתי הולך בגללה ברגל, לבד, למדבר, יש עיסוק מאוד אינטנסיבי בעבודה על להשאיר את הכל מאחורה-"מחיקת קורות חיים", ולגאול את האור שפיזרנו. רבי נחמן מברסלב הבטיח בפני עדים כשרים, שמי שיבוא על הציון שלו ויתן פרוטה לצדקה כנהוג, ויאמר את עשרת המזמורים של התיקון הכללי, ישתטח רבי נחמן, גדול שבענקים, לאורך ולרוחב -ויוציא אותו משאול תחתיות. בשבוע אחד, ובעצם ברבע שעה, התרחש בי שינוי ששקול לעשרות שנות עבודה בדרך ההיא, והרבה יותר. היה לי מאוד קשה בכמעט שנה וחצי, שאני חוזר בה בתשובה. הייתי לפני כן פשוט מאיר, לאחר שנתיים של עבודה מיסטית אינטנסיבית. הייתי מסובב את האצבע בסיבוב קל כלפי מישהו בקצה המרוחק של הרחוב, והייתי גורם לו להסתובב ולחפש מי מסתכל עליו. עזבתי את הכל, ולפעמים הגרון רצה להתפוצץ מרוב מרירות. באומן הכל נעשה ברור פתאם. קבלתי כוחות מחודשים. הצלקות החדשות, נרפאו, והישנות נעלמו. הבנתי מה הדרך שלי, ואיך אני צריך להתנהל בה. לא רק שטעויות העבר כבר לא שייכות אליי, לא רק שמה שאבדתי שם בדרך התחדש בי, אלא שהדרך בעתיד ברורה: תורתו של רבי נחמן מברסלב, הדרך שהוא סלל אל הר הא-לקים. ופתאם אני מתגעגע. לא לאוקראינה. ללקום בבוקר, וללכת אל הציון של רבי נחמן. ללכת ולהתחבר עם הנקודה הכי עמוקה שבי, עם שורש הנשמה הא-לקית. שנה הבאה אני שם: אומן אומן ראש השנה.