או ככה לפחות הכל התחיל...
אני מאי, מתכנתת במקצועי, נאה ופנויה - כן פנויה, אפילו ממש מרווקת. מדהים, לא? אני מיוחדת, מאז שאני זוכרת את עצמי אני שומעת את המשפט הזה: את מיוחדת! מיוחדת במראה, שזה תמיד דרך טובה לצאת מלהגיד את לא כל כך יפה. מיוחדת במחשבה, מיוחדת מבפנים ... מיוחדת, שונה ומיוחדת. ואני תמיד רציתי להיות סתם שמחה, מאושרת, מאוהבת, אהובה ולא רק אפלטונית. אז מה עושים? חיים, חיים בדרך המקובלת, ממסגרת למסגרת, מחבר לקשר, מאהבה לאכזבה ובדרך כלל זה אפילו עובד. לעיתים זה נראה כמו קליפ מתמשך ולכאן אני חותרת להגיע (המשך יבוא). הרי, אני בסך הכל שעטנז של תרבות שנות ה- 90 המתקדמות ושנות המילניום הראשונות, וזה קשה: דור האיקס והפמיניזם, דור האינטרנט והפסטפוד, דור העצמאות וההיפוכונדריה, דור הציניות והשנינות, דור ההצלחה והכסף -ולפעמים אתה סתם רוצה קצת שקט מכל ההי-טק והבלגן. אני מודה שמעבר לעיסוקים הרגילים כמו העבודה והלימודים והמסיבות והחברים דבר אחד מעסיק אותי יותר -"הוא". הוא היחיד ,הנכסף, היפה, המעניין, השנון, החכם, התרבותי, והכי הכי - הדמיוני!! וזה החיסרון היחיד שלו. אבל, לא ניתן להתעלם מהחיסרון הזה, עד כמה שלא נסתיר אותו, ותאמינו לי ש"הוא" מתאמץ ומנסה אבל לא הולך לו. וזה לא שלא ניסיתי, נתתי לכם - הגברים, המון ניסיונות וברוב המקרים התאכזבתי. כמובן שקל לזכור את הרע יותר מהטוב, אבל עד שיהיה טוב, ואל תדאגו אני אעדכן אתכם כשזה יקרה, אמשיך לתעד.